רפיח עכשיו

המלחמה לפירוק חמאס מיכולותיו הצבאיות והפוליטיות ברצועה הגיעה לצומת הכרעה חשוב ברפיח. זה לא הקרב האחרון במלחמה. היא עוד תארך בעצימות משתנה. אבל רפיח היא צומת חיוני בה: היא המבצר האחרון שחמאס שולט בו, אליה הוברחו כנראה החטופים, ושם מצוי העורק המחבר לעולם המוסלמי ובייחוד לאיראן.

שאלה נכבדה היא מדוע רק עכשיו יטפלו ברפיח. מה היתה התוכנית כאשר דחקנו אליה ואל אזור המואסי הסמוך את מרבית מאות האלפים מהצפון ומהמרכז, ואף מחאן יונס? האם המתכננים לא ידעו שבלי רפיח לא יושגו יעדי המלחמה? ריכוז האוכלוסייה משמש עכשיו למניעת הפעולה שם. הוא־הוא הנמקת האמריקנים לדרישתם לעצור את המלחמה, אף שבזה תסוכל הגשמת יעדיה וישראל כולה עלולה להיות ברווז צולע, טרף מפתה למבקשי נפשה.

איננו יודעים, כמובן, כיצד הרמטכ"ל ואנשיו מתכננים להתגבר על הקושי בבואם למלא את הוראת הממשלה לכבוש את רפיח ולטהר אותה. לאן מתכננים לפנות את אוכלוסיית הלא־לוחמים? ואיננו יודעים כיצד יתמודדו עם הניסיון הצפוי של חמאס למנוע את פינוי האוכלוסייה מזירת הקרבות, כדי שחמאס יוכל להמשיך לחסות מאחורי ילדים, נשים, זקנים וגברים לא־לוחמים ולסכן בשפלותו האכזרית את בני עמו שלו, שאהדו אותו ברובם הגדול. מכל מקום, אסור למפקדי צה"ל לחמוק מהתמודדות עם הקושי הזה באמצעות אי־פעולה ברפיח, מפני שהיא צומת בלתי נמנע במילוי המשימה החיונית שהטילה עליהם הממשלה לפרק את חמאס מיכולותיו הצבאיות והפוליטיות.

נוסף על הקושי המבצעי והאתי, מפאת האוכלוסייה הצפופה, קושי שיש לגבור עליו בלי לאבד את צלמנו האנושי כדוגמת אויבינו המפלצתיים, הכיבוש הממשמש ובא של רפיח הוא אבן נגף בדרכה של הדיפלומטיה האמריקנית.

ממשל ביידן לכוד דוקטרינרית בתפיסה שהנחילו לו רבין ופרס וממשיכיהם, שמדינה ערבית היא המסקנה הראויה מהאינתיפאדה השנייה ומזוועת עזה. זו תהיה מדינה בעלת גבול ארוך עם העולם המוסלמי שיביא את איראן אל שטחים שולטים על סיפה של מדינת ישראל וריכוזי האוכלוסייה שלה. כמו הבורבונים שחזרו לשלוט אחרי מפלת נפוליאון כאילו לא היתה מהפכה בצרפת, גם ממשל ביידן, ותומכיו המתמעטים בישראל, לא למדו שום דבר ולא שכחו שום דבר, כדברי המדינאי טלראן - לא למדו מהאינתיפאדות ומ־7 באוקטובר שהחברה הערבית בארץ חוזרת ומצמיחה מפלצות טרור כמו תנועות חמאס ופת"ח, ולא שכחו את החזון העבש של שתי מדינות, שרוב גדול מאזרחי ישראל ידחה עכשיו במיאוס, כראוי לתוכנית להחרבתה של מדינת היהודים.

ממשל ביידן לכוד דוקטרינרית בתפיסה שהנחילו לו רבין ופרס וממשיכיהם, שמדינה ערבית היא המסקנה הראויה מהאינתיפאדה השנייה ומזוועת עזה. זו תהיה מדינה בעלת גבול ארוך עם העולם המוסלמי שיביא את איראן אל שטחים שולטים על סיפה של מדינת ישראל וריכוזי האוכלוסייה שלה

לכאורה, כיבוש רפיח (ללא הרג המוני) עולה בקנה אחד עם התוכנית של ארה"ב שחיילי צה"ל יהיו המגש שעליו תוקם מדינת הערבים בארץ. הרי הכיבוש יצמצם את יכולת חמאס לשבש את התוכנית. אבל נראה שיצא המרצע מן השק בדיווחים על כוונתה של תנועת פת"ח בראשות עבאס לצרף את חמאס לאש"ף ולהקים "ממשלת טכנוקרטים" כלשהי השואבת את סמכותה מאש"ף. היא תהיה קבילה על האמריקנים, בתור "רשות פלשתינית מתחדשת", אבל בעצם תשאב את סמכותה מאש"ף של פת"ח וחמאס. אם אכן האמריקנים שותפים ל"פתרון" העוועים הסהרורי הזה ודנים בו עם עבאס, ברור מדוע הם משתדלים לסכל את כיבוש רפיח. הם רואים בחמאס מוחלש שותף אפשרי...

סיכול התוכנית מתחיל בתמרון המדיני־צבאי הקשה של כיבוש רפיח. ישראל כבר התמודדה עם תוכניות מסוכנות של ארה"ב: לקרוע ממנה את דרום הנגב בשנות ה־50, למשל, או לסרס את דימונה בשנות ה־60. כל מקרה לגופו, אבל גם אז נאלצנו לשבש אסטרטגיה אמריקנית ועמדנו על שלנו. גם עכשיו, ברפיח, עלינו להתחיל בהתמודדות עם תוכניתה של ארה"ב.