בדיחת ילדים נושנה מספרת על ילד שמתחזה לעובד חברת "מקורות" ומתקשר למספרי טלפון אקראיים: "שלום, מדבר יוסי מ'מקורות'. תוכלו בבקשה לפתוח את הברז ולהגיד לי מה זורם משם?".
האזרח הממושמע מן הצד השני ניגש אחר כבוד לברז, פותח אותו ומשיב: "מים". ואז יוסי השובב צוחק את צחוקו המתגלגל: "מה חשבתם שייצא, קולה?!".
אז מה בדיוק דמיינו אלו שהחליטו להעביר אלפי משאיות סחורה לרצועת עזה - לעולם לא נדע. אך התגלית המרעישה, שלפיה לא פחות מ־60% מהסיוע ההומניטרי לרצועה מגיעים לידי חמאס, מעוררת גם באדם המיושב את צחוקו המתגלגל של יוסי. מה חשבתם שייצא, קולה? מה דמיינתם - שמאות אלפי טונות של סחורה חיונית יגיעו אך ורק לידיים של עזתים בלתי מעורבים, צחים כשלג, בעוד חמאס ימשיך לרעוב תחת המכבש הצה"לי? ההיתממות הזו מגוחכת לא רק משום שהיא מתעלמת לחלוטין מהעובדה שחמאס הוא הריבון המאורגן והחמוש היחיד ברצועה, אלא גם משום שהיא מתעלמת מעשורים של ניסיון עולמי בסיוע הומניטרי באזורי משבר.
בספרה המופתי והקצרצר "תעשיית החמלה", העיתונאית ההולנדית לינדה פולמן מגוללת את האמת המצמררת על סיוע הומניטרי לאזורי לחימה. לכאורה, כלל האצבע הוא פשוט: "אין גישה לאזורי לחימה בלי תשלום". אם ארגון טרור מסוכן שולט באזור - כל סחורה שתגיע תהיה חייבת לעבור דרך נציגי השלטון כדי להגיע לאזרחים. מטבע הדברים, השלטון לא יעשה זאת בהתנדבות - הרי רוחב לב ודאגה לזכויות החלש אינם ממאפייניו הבולטים של ארגון טרור.
אומדנים שונים מסיקים כי חיילים אינדונזים לקחו לעצמם לפחות שליש מהסיוע שהגיע אחרי הצונאמי במחוז אצ'ה בשנת 2004. תושבי אצ'ה ראו את החיילים מוכרים לסוחרים המקומיים את שקי האורז שנתרמו. בסומליה, לא פחות מ־80% מערכם של מצרכי הסיוע הועברו לראשי המיליציות. מנהיגי שבט ההמה במזרח קונגו אפשרו לארגוני הסיוע להגיע ולהביא איתם ציוד הומניטרי, בתנאי אחד: הציוד לא ייועד לאויבי ההמה, בני שבט הלנדו, אף שמצוקתם היתה גדולה יותר.
הדילמה המוסרית הניצבת בפני העולם היא כזו: האם להעניק סיוע הומניטרי גם במחיר העצמת הגורמים המסוכנים שימשיכו למרר את חיי האזרחים - או לוותר, ולהפקיר את קורבנות הסכסוך לגורלם?
אחרי אחד מהמשברים ההומניטריים הזכורים ביותר בעולם - רצח העם ברואנדה ב־1994 - קם מעבר לגבול מחנה פליטים עצום. לכאורה, כר פורה ומוצדק לסיוע הומניטרי נדיב. מי לא ירצה לסייע לאפריקנים חסרי ישע שנפלו קורבן לג'נוסייד אכזרי? אלא שמתחת לפני השטח, הסיוע ההומניטרי התברר כלא פחות ממנוע להמשך הטבח. מיליציות גנבו כ־60% מכלל המצרכים. במרפאות שהקימו ארגוני הסיוע הרפואיים, אחיות מקומיות רצחו את בני שבט הטוטסי ה"נחות" ואשפזו במיטותיהם את מנהיגי שבט ההוטו ה"עליון". בחסות מגיפת הכולרה שפרצה במחנה, בני ההוטו רצחו את בני הטוטסי כאוות נפשם. הכוונות הטובות ביותר של המערב - וגם הכסף הטוב ביותר - העצימו את הסבל ואת המוות, ולא הקטינו אותם.
הדילמה המוסרית הניצבת בפני העולם היא כזו: האם להעניק סיוע הומניטרי גם במחיר העצמת הגורמים המסוכנים שימשיכו למרר את חיי האזרחים - או לוותר, ולהפקיר את קורבנות הסכסוך לגורלם?
אין מה להתפלא מהמראות של מוצרי מזון שנתרמו לעזה שנמכרים בסכומים גבוהים בשוק השחור, או של אוהלים חסיני־גשם שנתרמו בידי מדינות ערב שנמכרים באלפי שקלים ליחידה. המראה של אנשי חמאס משתלטים על משאיות סיוע ויורים בכל מי שמנסה להתקרב לא אמור להפתיע איש. ההחלטה להכניס סיוע הומניטרי ברצועה סותרת, בהגדרה, את ההחלטה לחסל את חמאס. אין גם וגם.
אפשר להחליט שאנחנו מוכרחים להמשיך להעביר סיוע כדי לזכות בתמיכה בינלאומית במלחמה, אבל לפחות לא נשקר לעצמנו - ובוודאי לא נשקר לציבור. מי שמעביר סיוע מעצים את חמאס, נקודה. מה חשבתם שייצא, קולה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו