הסיפור האמיתי: נתניהו הזהיר מחמאס - ואז עצם את העיניים

"היה פה כשל עצום. הכשל הזה חייב להיבדק עד תום. כולם יישאלו", כך שב ונימק השבוע ראש הממשלה את הצעתו ל"ועדת חקירה לאומית" על טבח שמחת תורה.

ובכן, הנה שאלה נוספת שכדאי יהיה להפנות אליו. ב־7 באפריל 2011 תדרך נתניהו קבוצת עיתונאים ישראלית בחדר צדדי בשדה התעופה של ברלין. עבדכם הנאמן היה ביניהם. מצב רוחו היה מרומם. זה עתה הוא סיים פגישה טובה עם קנצלר גרמניה דאז, אנגלה מרקל. בד בבד, מהארץ הגיע עדכון שסוללת כיפת ברזל יירטה בפעם הראשונה טיל גראד שנורה מעזה.

עד אז, כזכור, כל צינור עם מנוע מהרצועה עשה את דרכו עד למטרה בארץ. היה ברור אפוא שהיכולת החדשה לבלום את טילי חמאס באוויר תשנה לחלוטין את כללי המשחק. אך לאיזה כיוון ייקח נתניהו את הכלי החדיש? זו היתה השאלה שהפנינו אליו, גם בשיח הגלוי וגם בתדרוך החסוי.

למיקרופונים אמר נתניהו כי גם עם כיפת ברזל, "בכל מקרה נפעל גם באמצעים התקפיים, אם צריך, כדי להגן על אזרחי ישראל מארגוני הטרור בעזה". בהחלט מילים כדורבנות. לאורך השנים אכן היו הרבה תקיפות תגובה של חיל האוויר, ולא מעט מבצעים בעזה.

אלא שכאשר ההקלטה נפסקה, היתה לה תוספת. נתניהו הסביר בחלק הסגור כי כיפת ברזל "תאפשר חופש תמרון רב יותר לקברניט". אני זוכר את המשפט הזה היטב כל כך, פשוט משום שהוא הדהים אותי. כי בעצם נתניהו אמר לנו שחמאס אולי ייִרה, אבל בהיעדר נפגעים בצידנו, הוא כראש ממשלה יהיה פחות מחויב להגיב ולפעול.

חשוב להדגיש שהוא לא היה חייב לאמץ גישה כזו. נתניהו יכול היה לומר שעם הכיפה או בלעדיה, דבר לא ישתנה במדיניות הישראלית, או ש"כל ירי מעזה פירושו הפרת ריבונות ישראלית וכך נתייחס אליו".

בשנים שחלפו, לנוכח מיעוט הנפגעים בצד היהודי, נתניהו אכן ניצל את כיפת ברזל להגדלת "חופש התמרון". כמו צפרדע שמתרגלת למים המתחממים עד לסוף המר, כך בעשור וחצי שלו ישראל סיפרה לעצמה שרוק הרקטות הוא רק גשם.

מספר הטילים והמטחים הלך וגדל. הטווחים התרחבו. לא "רק" העוטף לשדרות, אלא גם אשדוד ובאר שבע שהתרגלו לחטוף. מאוחר יותר טיל היה עף פה ושם לתל אביב. ב־2019 חמאס כבר ירה לשרון, וב־2021 נתניהו נכנע לאיום של חמאס וניסה למנוע מ"ריקוד הדגלים" לעבור בשער שכם בעיר העתיקה בירושלים. ההידרדרות הזו לא היתה גזירת גורל, אלא פרי החלטות ומדיניות.

נתניהו היה נוהג לומר: "שלוש המשימות הראשונות שלי בכל שיחה כזאת הן איראן, איראן ואיראן". זאת במקום לכוון את המערכות אל מול "איראן, חיזבאללה וחמאס", בסדר הזה. המנהיג שבצדק קבע כי "תנאי הכרחי לקיומו של כל גוף חי, ושל עם, הוא היכולת לזהות סכנה בזמן", לא הבין ולא הפנים את הסכנה הנשקפת מחמאס. למעשה, נתניהו עצמו מאשר שבמשמרת שלו ומתחת לאף שלו ישראל נקלעה לסכנה קיומית.

"הרי היתה כאן תוכנית להשמדת ישראל", אמר שוב השבוע בכנס השגרירים של משרד החוץ, "היתה תוכנית מעשית לתקוף אותנו בו בזמן... גם מעזה מהדרום, וגם מהצפון על ידי כוח רדואן. הנוחבות מצד אחד, רדואן מהצד שני, וצונאמי של רקטות וטילים בליסטיים עלינו". מי היה המנהיג שאצלו נקלענו למצב האיום הזה? מה נקרא "לא לזהות סכנה בזמן", אם לא עיוורון שכזה?

כל זה אינו חוכמה שלאחר מעשה. כי מעבר לכך שלנתניהו היתה המחויבות העליונה, היסודית והראשונית להיות זה שמסיר מעלינו את הסכנה, היו מי שהזהירו אותו. ראש עיריית שדרות, איש הליכוד, אלון דוידי, תבע במשך שנים פעולה קרקעית נרחבת בעזה. שר הביטחון אביגדור ליברמן התפטר מתפקידו בשלהי 2018, משום שנתניהו לא הסכים לצאת למבצע קרקעי גדול להשמדת חמאס בעזה.

"אנו קונים שקט לטווח קצר במחיר פגיעה קשה בביטחון בטווח הארוך. זוהי כניעה לטרור", אמר ליברמן והניח את המכתב. אגב, באותה עת לא היתה בעיה של אשראי בינלאומי משום שטראמפ היה הנשיא. בעמדת ליברמן תמכו שרי הקבינט גלעד ארדן (גם הוא איש ליכוד), נפתלי בנט ואיילת שקד. נתניהו דחה אותם.

הדחיינות נמשכה לעשור הנוכחי, ובשנה שקדמה למלחמה הוא, ראש המל"ל שלו צחי הנגבי ושר הביטחון גלנט השאירו מיותמים את מכתבי האזהרה של השרה אורית סטרוק. "יום פקודה יבוא כשחמאס יחליט", היא כתבה ואמרה לו פנים אל פנים לאורך 2023. מנהיג שיש לו "יכולת לזהות סכנה בזמן", צריך היה לזמן אותה בבהילות לשיחה דחופה. ביבי התעלם.

הוא חשב "שחמאס מורתע, מעת לעת יורים סוררים. את אותה הרתעה צריכים כל הזמן לתדלק", כפי שאמר בכנסת ב־2018. "הם מורתעים", טען גם באמצע 2023 והוסיף: "החזרנו את חמאס עשור אחורה". הארכיונים מתפקעים מההערכות השגויות שלו בנוגע לעזה ולחמאס. כאן קצרה היריעה.

בין המתריעים בזמן אמת הייתי גם אני. למשל ב־2015, אחרי מבצע צוק איתן כשנתניהו הכניס בטון וברזל לעזה, כתבתי כי "ישראל מחמשת את אויביה". היה ברור לי שהאמצעים יופנו לבניית עיר מנהרות. "מספקים הכל כדי שחמאס יוכל להכין את עצמו ליום הדין", טענתי גם ב־2019. "כפי שקורה אחרי כל 'סבב', ישראל ביודעין מחמשת את אויביה. לפחות אל תמכרו לנו לוקשים", זעקתי ב־2021.

באמצע 2023 כתבתי בעיתון זה כי "כל החזיתות בוערות. ההרתעה שהיתה אבדה. פעילות התקפית כמעט אין, ואדרבה - צה"ל מגביל את עצמו". שבוע לפני המלחמה שיתפתי את תא"ל דניאל הגרי בדעתי זו, שלפיה "המדיניות מול חמאס שגויה".

את כל ההיסטוריה הזו אני שב ומעלה, משום שנתניהו ואנשיו לא רוצים שנזכור אותה. כשמוקדם יותר השבוע פרסמתי בעיתון זה מאמר על הטעויות הכבירות שלו מול עזה, נעניתי בהתנפלות. אך אם אני את ליקוי המאורות הזה ראיתי בזמן אמת רק מיציע העיתונאים, כיצד הוא לא זיהה את השגיאה מכס ראש הממשלה.

זו השאלה הנוספת שתהיה חייבת להישאל, בפני כל סוג של ועדת חקירה, ושום לחץ לא יוכל להשתיק אותה.

הדוב הרוסי

הטלפון של השר זאב אלקין צלצל, ועל הצג הופיע שמו של אנדריי ירמק, יד ימינו ושמאלו, שתי ידיו ואפילו מוחו של וולודימיר זלנסקי. כמו הנשיא האוקראיני, גם ירמק הגיע לתפקידו הרם היישר מעולם הבידור. כמו זלנסקי, גם הוא ממוצא יהודי.

היה זה בפברואר 2022, ימים ספורים לפני שצבא רוסיה פלש לאוקראינה. הבכיר האוקראיני רצה לשמוע מאלקין, שעלה בעצמו מאוקראינה ב־1990, אם להערכתו פוטין ייתן או לא ייתן את ההוראה לפעול. ירמק עצמו לא האמין שתהיה מלחמה. אלקין - שהיו לו לא מעט שעות פוטין בשנים הקודמות ולכן ירמק התעניין בדעתו - חשב אחרת.

"המערב העלה את פוטין על העץ ולקח את הסולם", נזכר אלקין השבוע בשיחה בלשכתו מה הביא אותו להיות בטוח שתפרוץ מלחמה. "בשבועות שקדמו לה ארה"ב ומדינות המערב אמרו שיש 'מידע מוצק שתהיה תקיפה רוסית', אבל גם איימו שיכו בו בסנקציות. הם לא הסכימו לנהל איתו משא ומתן על הרצון של אוקראינה להצטרף לנאט"ו (עילת המלחמה מבחינת פוטין, א"כ), כך שכמעט לא נשארה לו ברירה".

עד היום אלקין משוכנע "שזו מלחמה שאפשר היה למנוע", אם ביידן היה מורה לאנשיו להיכנס לשיחות עם הנשיא הרוסי.

הניתוח מה קרה אז משמעותי מאוד להסכם לסיום המלחמה המתהווה כיום. וכן, אף שמדובר בעימות שכנראה מסתיים במרחק אלפי קילומטרים מישראל, יהיו לו השלכות, גם על העולם וגם עלינו. כי לרוסיה אמנם נדרשו ארבע שנים להכריע את אוקראינה - אלקין בהערכה שגויה חשב שזה יקרה הרבה יותר מהר - ועדיין, בסופו של דבר פוטין יוצא וידו על העליונה, לאחר שבמהלך התקופה אירופה התגלתה כעלה נידף ואילו ארה"ב איבדה עניין.

טראמפ רק רוצה לסיים את המלחמה, ולא אכפת לו שפוטין ייצא מנצח. מסמך אסטרטגיית הביטחון הלאומי שהממשל שלו פרסם לפני שבוע, בעצם אומר לאירופה שברית נאט"ו מתה ושעל האירופאים להסתדר לבד. מה כל זה אומר על העולם? מה כל זה אומר עלינו? ומי בכלל נותן דעתו על כך?

בעשור הקודם אלקין היה בליבת העשייה הנוגעת לרוסיה ולסביבתה. פורמלית שימש מתורגמן בפגישות פוטין־נתניהו. למעשה היה שחקן ציר ביניהם - תפקיד שאותו המשיך כאשר נפתלי בנט לקח אותו לפגישה המפורסמת בשבת בסוצ'י, שבה השניים ניסו להביא לסיום המלחמה.

מאז הימים ההם זרמו הרבה מים בדנייפר. ירמק של זלנסקי נאלץ להתפטר לפני שבוע בשל חשדות כבדים לשחיתות. אשר לאלקין, היחסים בינו לבין נתניהו התפוצצו באופן מכוער עוד ב־2020. ראש הממשלה האשים אותו בחתרנות. אלקין השיב שהוא הפך את הליכוד למפלגה של "פולחן אישיות". פעילי ליכוד הפגינו מול ביתו ואיימו על אשתו וילדיו. אלקין, אחד המוחות היותר חריפים בפוליטיקה המקומית, נקם בהקמת "ממשלת השינוי".

בחירות 2022 זרקו אותו לאופוזיציה, שממנה המשיך לתקוף בחריפות את נתניהו ואת חבריו לשעבר בליכוד. עד שבאה המלחמה ושינתה הכל. הוא וסער הצטרפו מייד לממשלת האחדות. אחרי חצי שנה פרשו, בטענה שהמלחמה מדשדשת. בקיץ 2024 חזרו לקואליציה, כשאלקין מקבל מושב בקבינט וחוזר לטפל באזורי ההשפעה האהובים עליו, קרי: המדינות שפעם היו חלק מבריה"מ.

בשבוע שעבר חידש אחרי ארבע שנים את המפגשים הכלכליים בין ישראל לאוקראינה. הדיונים בינו לבין סגן ראש הממשלה האוקראיני עסקו בעיקר בשיקום אחרי המלחמה. בסופ"ש שעבר, במסגרת הדיונים על תקציב המדינה, מנע הקטנה של תקציבי מנהלת תקומה ומנהלת תנופה, לשיקום הדרום והצפון, שעליהן הוא אחראי.

מעבר לכך, הוא נערך למה שצפוי להיות קרב ההישרדות הקשה ביותר שלו, מאז הפך לחבר כנסת ב־2006. אמנם גם כאשר ערק המשיך בקשר עם חבריו הוותיקים בליכוד. ובכל זאת, גם לו ברור ששותפות עם היריבים המרים ביותר של נתניהו - בנט, ליברמן, לפיד - תעשה את ההתמודדות הקרובה לקשה מכולן.

בשיחות שהוא כבר מקיים לקראת הפריימריז, אלקין מצטט פעילי ליכוד שאמרו לו כי ההצטרפות שלו ושל סער לממשלה הבטיחה את ייצובה, אולי עד סוף הקדנציה. כמו כן, למפלגת השלטון יש היסטוריה ארוכה של חיבוק פורשים שחזרו, מאברהם שריר ב־1990, דרך דוד לוי ב־2002 ועד צחי הנגבי ב־2012. על כך, ועל הפופולריות שלו ברחוב הרוסי, הוא בונה.

אם ברוסיה עסקינן, השאלה החשובה באמת היא לאן ייקח פוטין את ניצחונו הצפוי על קייב. אלקין, שמבין כאמור את דרכי החשיבה של הנשיא הרוסי, סבור שתוצאות המערכה יחזקו את מגמות ההתפשטות שלו. המדינות הבלטיות יהיו על הכוונת, וכך גם ה"סְטָנִיוֹת" (קזחסטן, אזרבייג'ן וכו'), שאלקין אחראי כיום על הקשרים איתן.

ויש מדינה נוספת שפוטין יוכל כעת לשוב ולהתפנות אליה - סוריה. האפשרות שכוחות רוסיים יתפסו את המרחב שמדרום לדמשק עדיין תלויה ועומדת. נשיא סוריה, א־שרע, מעוניין בכך. פוטין עדיין לא נתן תשובה, שלילית או חיובית. מבחינתה של ישראל תהיה זו התפתחות שלילית ביותר, שכן "כביש 6 לטהרן" ייחסם תחת המכ"מים הרוסיים וחופש הפעולה הישראלי יצטמצם מאוד.

רה"מ נתניהו אמר השבוע בכנסת: "אני משוחח עם הנשיא פוטין על בסיס קבוע, והקשר האישי הזה בן עשרות השנים שומר על אינטרסים חיוניים שלנו, כולל עכשיו, כולל ניסיונות למנוע מאיתנו להגן על גבולנו הצפוני". כלומר, הוא כנראה אמר לפוטין "אל תבוא". אולי בשיחה הבאה בין השניים אלקין שוב יהיה על הקו.