לנירה ויוסי שרעבי היתה תוכנית: להקים את בית חלומותיהם בקיבוץ בארי. הם לקחו מעצבת ועבדו על שרטוטים ועל חלוקת חדרים - אבל אז הגיע 7 באוקטובר, החריב את היסודות וניפץ את התקוות.
יוסי ז"ל כבר לא יזכה לראות את חנוכת ביתו בשכונת השקמים. הוא נח כעת מעבר לגדר, בבית העלמין, אחרי שהוחזר לפני כחודש וחצי מהשבי בעזה. נירה תשלים את המשימה בעזרת שלוש בנותיה - יובל, אופיר ואורן.
"במשך תקופה חייתי בידיעה שרק בהמשך אחליט אם לחזור לקיבוץ", נירה מספרת בפגישה בבארי. "ואז, לפני חצי שנה, היה סיור בבתים שנבנים. נכנסתי לאחד מהם, והיתה לי הרגשה של בית. גם הבית הזמני בקיבוץ חצרים הוא בית, אבל לא במובן של 'חזרה הביתה'. כאן אמרתי 'זה מטורף'. הכל התערבל בבטן. איך שאתה לא מסתכל על זה, עם הכאב והטרגדיה שעברנו, וכמה שהחזרה תהיה קשה - והיא תהיה - זה עדיין בית".
מסע ההלוויה של יוסי שרעבי: עשרות מנופפים בדגלי ישראל בצומת בארי ומלווים אותו בדרכו האחרונה // צילום: אדווה ברזילי
התייעצת עם הבנות?
"הן אלה שהחליטו. לא הייתי ממהרת לחזור לקיבוץ, אבל השאלה הראשונה שלי היתה 'בנות, לאן?', והן היו חד־משמעיות בתשובה: 'רק בארי'".
נירה שרעבי היא אישה מיוחדת, חזקה ולוחמת, שבמשך שנתיים נאבקה כדי להחזיר את בעלה חי - ובסוף, למרבה הצער, מת - ולצד זה החזיקה משפחה עם שלוש בנות מתבגרות. רק עכשיו התגייסה יובל, הבכורה, לשירות משמעותי בצה"ל.
"לא השתניתי ב־7 באוקטובר, אבל אני כן מצליחה להפתיע את עצמי", היא מחייכת. "אף פעם לא חווינו טראומה כדי לדעת כמה אנחנו חזקים, ולצערי גיליתי שאני חזקה. ולא רק אני, אלא גם הבנות, שקיבלו הרבה מיוסי. איך שהן מתנהגות וחושבות כמוהו. וזאת למעשה צוואתו - לשמור עליהן בכל הכוח, ובעיקר לא להציק יותר מדי".
"הרגשנו שאנחנו מוגנים"
נירה נולדה במושב ניר משה הסמוך לשדרות, ועבדה כאחות בביה"ח סורוקה שבבאר שבע. חברה שלה היתה זו שסיפרה לה שהתפנתה עבודה בחצי משרה במרפאה בקיבוץ בארי. זה התאים לה, מכיוון שהיא כבר החלה לצאת עם יוסי, שהתגורר בקיבוץ.
גם יוסי, בן 53 במותו, לא היה יליד בארי במקור. הוא נולד בתל אביב, אבל החליט לנסות את החיים בעוטף בעקבות אחיו, אלי, שכבר כנער מצא שם את מקומו. יוסי עבד בבית הדפוס המצליח של הקיבוץ.
"מהבית השרוף לא לקחתי כלום, כי מה שהמחבלים נגעו בו נראה לי טמא. אבל היום אני במקום אחר, מתרפקת על הזיכרונות, מפחדת לשכוח מה שהיה"
נירה התקדמה, ובתוך כמה חודשים הפכה למנהלת המרפאה, וגם יוסי הגיע לתפקיד ניהולי. הם התחתנו ביוני 2005 בקיבוץ, שלא מיהר לקלוט חברים מבחוץ, והשתלבו היטב במרקם אנשיו.
"באותם הזמנים לקח לי זמן להגיד 'אני נוסעת הביתה'", היא משחזרת. "בהתחלה לא ממש מצאתי את מקומי, אבל נקלטנו, כי שנינו אהבנו את סגנון החיים, והיה ברור שנישאר - בטח אחרי שהבנות נולדו. גם בקיבוץ הקפדנו לשמור על התא המשפחתי שלנו. ארוחות שישי רק בבית, ולא בחדר האוכל, ולצד זה חיי קהילה עשירים".
יובל נולדה ראשונה. אחריה באה אופיר, ואורן היא בת הזקונים. למרות החיים בנגב, יוסי לא ויתר על תחביבו מימי הים של תל אביב - גלישת גלים. לא היה סוף שבוע, חורפי או שרבי, שבו הוא לא היה לוקח את שתי הגדולות ויורד איתן לחוף באשקלון.
"לגדל בנות בקיבוץ זה הכי טוב", נירה משוכנעת. "גדלים עם 'אחים ואחיות' נוספים, רוכשים עצמאות. בזמן המבצעים הצבאיים וירי הרקטות היה נדמה שעברנו את הגרוע מכל, ועדיין חיינו בתחושה שאנחנו מוגנים. לא עברה מחשבה לקחת את הרגליים ולברוח. שידרנו שהבית נמצא כאן".
"כמו ביקום מקביל"
ב־7 באוקטובר החלום על בית יציב התנפץ לרסיסים. יוסי, אחיו אלי ובן זוגה של יובל, אופיר אנגל, נחטפו לעזה כשהם בחיים. אופיר חזר מהשבי אחרי 54 ימים, אלי שוחרר בתחילת השנה - ורק יוסי חזר ב־14 באוקטובר כשהוא בארון.
"אתה יודע למה אני הכי מתגעגעת?", נירה שואלת וממהרת לענות: "לתמימות. היום, גם אם משהו טוב קורה, אתה אומר 'לא יכול להיות'. כמו הבדיחות על הפולנים, שלא יכול להיות רק טוב. חשבנו אז שהכל בשליטה, ולתמימות הזו אני מתגעגעת. שיש מי ששומר ומגן ומחליט ומכוון אותנו לדרך הנכונה. הכל התנפץ עם מחיר כבד, וגם היום, כשאני נכנסת לבארי ומתגעגעת למקומות ולאנשים, אני אומרת לעצמי 'זה יקום מקביל".
נירה זוכרת איך ב־7 באוקטובר, תהליך העיכול היה זוועה בהילוך איטי. "גם באותו ערב לא ממש הבנו ולא ידענו על כל הנרצחים והבתים השרופים והשבר הגדול", היא אומרת. "חשבתי שהכל קרה ברמה הפרטנית. ידענו שיוסי חי, כי ראינו שהעלו אותו לרכב עם אופיר ועם עמית שני. לא תיארנו שהם מועברים אל מעבר לגדר. כשפיקוד העורף הודיע לראשונה שיוסי כנראה חטוף, ושאיתרו את הנייד שלו בעזה - זה הצחיק אותי. אמרתי שיכול להיות שהטלפון שם והוא בכלל במקום אחר. אבל הצבא נכנס מהר לתמונה, וקיבלנו מידע שיוסי בחיים, חטוף".
המנורה הפכה לעששית
נירה מצאה את עצמה עם בנותיה בבית מלון בים המלח, עם קהילת קיבוץ מפונה ומרוסקת. משפחות שכולות, וכאלה שיקיריהן נחטפו, והכל בכאוס של מדינה שניסתה לאסוף את שבריה.
"היה מדהים להסתובב במלון באותם הימים", היא נזכרת. "כולם נראו כמו זומבים, לא ביטאו רגשות, כאילו הסתובבו עם מיסוך מעליהם. היה בכי, אבל לא באמת חיבור למצב מההלם ששרר. למזלנו, היתה שם עזרה סוציאלית ופסיכולוגית שבדיעבד הבנתי עד כמה היא סייעה. ממש הכרחתי את הבנות ללכת לטיפול משפחתי, בעיקר כדי לדעת איך כל אחת ראתה את האירוע בראייה הסובייקטיבית שלה, איך היא חוותה את האובדן. הטיפול עזר לעבד את חוויית משפחת החטופים".
היה קשה להחזיק את התא המשפחתי?
"הרגשתי שלא צריך ללחוץ על הבנות, אבל ניסיתי לשמור על מסגרת, שנחכה ליוסי ביחד. לא ויתרתי להן על אף יום לימודים. אמרתי להן 'אל תלמדו, תלכו לבית הספר ותשבו בכיתה'. קמים בכל בוקר וממשיכים בשגרה. זה היה המוטו, ואתה מרגיש שאתה לא לבד בזה. כולם באותו מצב טרגי. זה מחבר ומחזק".
בארי היה תמיד מהחזקים שבקיבוצי העוטף. קיבוץ שנשאר שיתופי, עומד ועובד ביחד בימים טובים - וגם בקשים. לא מאפשר למסגרת להתפרק. "בשנה הראשונה לא שאלתי את עצמי אם אחזור להתגורר בקיבוץ", נירה מספרת. "אבל בארי נכנס מהר מאוד לעניינים. הדפוס חזר לעבוד, התחילו לחשוב על שיקום. יש בזה משהו מחזק, כי זה אומר שהקהילה איתנה, ומי שרוצה - הדלת פתוחה בפניו".
"אני עדיין כועסת על ההחלטה לפוצץ מבנה בידיעה שיש חטופים במרחב. החלטה מוטעית. אני מבינה שזו מלחמה, ושדברים קורים, ואני אוהבת את הצבא, אבל הייתי בצד המופסד. שילמנו מחיר כבד"
שבועיים אחרי הטבח נירה כבר היתה בין שבילי הקיבוץ ההרוס, מעבירה סיורים לבני משפחה ולמקורבים שהתעניינו לדעת מה קרה באותו יום שחור. "חזרתי לראות את הבית שלנו, כי לא ראיתי אותו נשרף", היא מספרת. "היום אני מבינה שהסיורים היו חלק מתהליך ההחלמה שלי, מילים גדולות שסוגרות את הדבר שנקרא טראומה, כי הייתי מנותקת. הגעתי לבית, ולא ישבתי ובכיתי, כי זה נראה כאילו הוא לא הבית שלי. הייתי עוברת שם ומספרת לאחרים כל רגע, משחזרת פרטים לדיוקם".
משהו מהחפצים שהיו לכם נשאר?
"מצאנו חפצים שרופים ותעודות של הבנות שנשארו בממ"ד. הכל היה מפויח והדיף ריח של חומרי בעירה. לא לקחתי משם כלום. אמרו לי 'קחי, תשמרי כזיכרון', ואמרתי שאני לא רוצה לזכור. אני לא צריכה שום דבר ממה שהמחבלים נגעו בו, זה נראה לי טמא".
לפחות נשארו תמונות?
"כלום. האלבומים, המחשב - הכל נשרף. הצלחנו לשחזר חלק, והיום יש מיזם שנקרא 'חפץ מעבר'. הם יצרו איתי קשר. העבירו אליהם חפצים שהוצאו מהבית, וחלק הם הצליחו לשחזר. היום תלויה בחצרים מנורה שהיתה בבית שלנו בבארי, ובמיזם הפכו אותה לעששית מקסימה. אמרתי לעצמי שאם היו אומרים לי שהבית עדיין עומד שנתיים אחרי, ושאפשר לקחת ממנו דברים - הייתי מוציאה ומשחזרת את מה שאני יכולה. זה חסר, כי היום אני במקום אחר. אז לא רציתי לגעת בכלום, אבל היום אני מתרפקת על הזיכרונות, מפחדת לשכוח. אני רוצה להתחבר למה שהיה פעם".
"נראה לנו כמו נס"
ביום ה־100 למלחמה, משפחת שרעבי קיבלה את הידיעה המרה שיוסי אינו בין החיים. על פי ההערכות, הפצצות חיל האוויר במחנה נוסייראת שבו שהה היו ככל הנראה מהגורמים למותו. החטופה נועה ארגמני, שחולצה מהשבי במבצע צבאי, ראתה אותו ללא רוח חיים וסיפרה על כך כשחזרה.
"אם יוסי היה חוזר מהשבי בחיים, ספק אם היינו בונים בית בבארי, כי הוא תמיד הזהיר שיקרה כאן אסון. היום הוא היה אומר 'זה יקרה פעם נוספת'. תראה עכשיו, הגדר פרוצה, מורידים כוננות. מה יש לכם? שנתיים אחרי - וכאילו כלום לא קרה, חוזרים על אותן טעויות"
"אתה לא באמת קולט", נירה מתארת את יום הבשורה הקשה. "בהתחלה היה קשה להפנים, כי הכל היה רק ברמה התיאורטית. מידע מודיעיני ש'סביר להניח', או ש'רוב הסיכויים'. הבנות חיו בתקווה שיוסי חוזר ושכולנו חוזרים להיות ביחד, אבל לי המצב היה ברור אחרי שנועה סיפרה שהוא איננו. ואז החל המאבק על חזרתו כחלל. כל השנתיים האלה היו תהליך דינמי שלא עצר. כל הזמן להשתתף בעצרות ובהפגנות ולהופיע בתקשורת. זה מעייף, אבל לא הרשיתי לעצמי לעצור".
כעסת על הצבא כששמעת איך נהרג?
"כעסתי, ואני עדיין כועסת, אבל לא על הפרטני, אלא על ההחלטה לפוצץ מבנה בידיעה שיש חטופים במרחב. החלטה מוטעית. יוסי היה יכול להיות בחיים ולחזור בעסקה, ולבנות שלי היה יכול להיות אבא. אני מבינה שזו מלחמה, ושדברים יכולים לקרות, ואני אוהבת את הצבא, אבל הייתי בצד המופסד. שילמנו מחיר כבד".
את יכולה להבין את משפחתו של רן גואילי, שעדיין מקווה שיחזור בחיים?
"אני מבינה, ואומרת שזה לא מופרך. כל עוד הוא לא כאן, אתה נאחז במה שרק אפשר כדי להשאיר את הראש מעל המים. זה מה שעשינו, אבל בפרקטיקה של המחשבות וההיגיון היה ברור לי שיוסי לא בחיים".
ב־8 בפברואר, אלי, אחיו של יוסי, שוחרר מהשבי. התמונות הראשונות שהופיעו על המסך היו מזעזעות. אלי, שעזב את ביתו חסון ובריא, נראה כשבר כלי. רזה מאוד, אבל לפחות חי.
"שמחה מטורפת", נירה משחזרת. "זה נראה לנו כמו נס, לחשוב שאלי יוצא בעסקה. ואז אתה רואה אותו ואומר 'אני לא מתרכז בזה, העיקר שהוא פה'. כשהוא חזר התעסקנו רק בו, כי כל כך רצינו לשמוח איתו ולהתרגש. החיבוק הראשון שלי איתו סיפר לי שהוא יהיה בסדר, אבל אז גם הרגשתי את הפספוס הגדול, שיוסי יכול היה לחזור איתו - והוא לא".
את ואלי שומרים על קשר?
"כן, אבל הוא מאוד עסוק, וזה לא מפתיע. החטופים היו של כולם, ולא רק שלנו באופן אישי, והמשך ההתמודדות הוא רק שלו. אבל הוא יודע שתמיד תהיה לו התמיכה שלנו".
איך תפקדת כ"פני הכאב"? היה קשה לעמוד בפרונט?
"אני אוהבת מגע, והתמיכה רק חיזקה אותי. לרגע לא התעייפתי מהחיבוק של עם ישראל".
בידיעה שיוסי אינו בין החיים, בקיבוץ התחילו לדבר על חזרה ועל בניית שכונות חדשות - הפרדס והשקמים, שם אמור היה לקום ביתה החדש של משפחת שרעבי.
"שאלו מי מתכוון לעבור לשכונת השקמים, ובהתחלה אמרתי שאני מוותרת, כי זה היה אמור להיות בית חלומותינו", היא מספרת. "היו כבר תוכניות שיחידת הדיור שלי ושל יוסי תהיה בקומה העליונה, ולמטה ידענו מה יהיה בכל חדר. אמרתי שאם בסוף נחליט לחזור לבארי, אז נקבל בית אחר.
"מנהל הפרויקט הסביר שאפשר להתחיל לבנות, ושאם נתחרט באמצע - יש כמה פתחי מילוט, ואף אחד לא יכעס, כי מבקשים להקל על מי שעדיין לא סגורים על זה. הסכמתי. אמרתי שמקסימום אפסיק, וגם אבנה לא לפי התוכנית המקורית. רציתי לוותר על הקומה השנייה, שכאמור היתה אמורה להיות שלי ושל יוסי. בסוף החלטתי לבנות אותה, אבל בשביל הבנות, לחבר'ה שיבואו".
"שלא ימחקו את עזה, אבל שייקחו אותה, ולא אכפת לי לאן. אני מבינה אנשים שמחליטים לא לחזור לעוטף, הורים שאומרים 'די, כמה אפשר'"
תהיה ליוסי פינה בבית החדש?
"תהיה, אבל סמלית. תמונות קטנות, משהו מהחוויה המשפחתית, נר זיכרון. בחצרים, למשל, יש לי שידה עם הרבה דברים של יוסי. שמרתי בגדים שחזרו מהכביסה ושגיליתי במחסן הקיבוץ. יוסי איתנו, אנחנו מדברות איתו כל הזמן. הבנות מזכירות שאבא היה ככה ועשה ככה. אני משתדלת שזה לא יהיה משהו שאסור לגעת בו".
אם מותר לשאול על דברים כאלה, את מתכננת פרק ב' בחיים?
"זה רחוק ממני. יוסי עדיין כל כך טרי, כי הוא היה אדם שאי אפשר לא לאהוב, איש שכולו טוב. אני כל הזמן אומרת שהוא היה יותר טוב ממני".
"לא לחיות בזיכרון המר"
רק השבוע הוחלט בבארי, בהצבעת חברים, להרוס את הבתים שנפגעו בטבח, למעט אחד שיועבר לשימור ויישאר כהנצחה. עדיין לא הוחלט איך בדיוק זה ייעשה. "חשבתי שנכון להרוס את הבתים, כי אנחנו לא צריכים לחיות בתוך הזיכרון המר והנורא", נירה אומרת. "צריך לשמר בית כזיכרון, אבל להוציא אותו למקום אחר, לא בתוך הקיבוץ. אני רוצה לחיות בבית שלי ולא בצל הידיעה שיש שם גל־עד".
היא לוקחת אותנו לראות את ביתה שנבנה. הוא היה אמור להיות מוכן בספטמבר 2026, וכעת מדברים על מארס 2027. אמנם הבנייה נראית בשלב מתקדם יחסית, אבל אלה שכונות חדשות שבהן צריך לבנות את כל התשתית מהתחלה. "לא צריך למהר", נירה נאנחת במעין הקלה. "כל עכבה לטובה, לא סתם אמרו זאת חכמים".
בשיקולי החזרה שלכן לקיבוץ היתה גם החלטה של יוסי?
"אם יוסי היה חוזר בחיים, אני בספק אם היינו בונים בית בבארי, כי הוא תמיד חשב שיקרה כאן אסון. הוא אמר: 'יום אחד תהיה מתקפה, ועל הרבה קיבוצים בעוטף'. היום, אחרי שהנבואה שלו התגשמה, הוא היה אומר: 'זה יקרה פעם נוספת'. תראה עכשיו - הגדר פרוצה, מורידים כוננות. מה יש לכם? שנתיים אחרי 7 באוקטובר - וכאילו כלום לא קרה, חוזרים על אותן טעויות. למה לא לנהל דברים אחרת?".
את עצמך לא חוששת? עזה עדיין ממול.
"אתה עומד בחלקת הקבר של יוסי, ובמרחק חמישה ק"מ מאיתנו נמצאת עזה. רואים משם את הבתים שלה. זה מתסכל לחיות כאן, כשהכל עדיין שם. מאוד הייתי רוצה שיסיימו את הסיפור. אני לא אומרת שימחקו את עזה - אבל שייקחו אותה, ולא אכפת לי לאן. שייקחו את כל מי שמתנגדים לנו ושיחפשו להם מקום אחר. אני מבינה אנשים שמחליטים לא לחזור לעוטף, אני מבינה משפחות עם ילדים קטנים שאומרות 'די, מספיק, כמה אפשר'".
אז את לא מפחדת?
"ליובל היה קשה להיכנס לבארי בפעם הראשונה. היא נכנסה להתקף חרדה, ומהר הוציאו אותה החוצה. לקח לבנות כמה חודשים להגיע לבארי ולראות את הבית בפעם הראשונה, ומאז שלושתן מגיעות לכאן הרבה, וימים יגידו. כל עוד הן ירצו להישאר - אעשה הכל כדי להישאר".
התחלת להשתקם?
"עדיין לא. הייתי במצב המתנה עד שיוסי חזר, וכעת יש הקלה. אני יותר במחשבה עליו ועל הבנות, ופחות מתעסקת בעצמי. הגיע ליוסי שהוא יהיה כאן, ולא במקום הנורא ההוא. טוב בשביל הנשמה, בשביל האדם שהיה. לכל אחד מגיע להיקבר, זאת זכות בסיסית, ולבנות מגיע לבכות על הקבר ועל אבא שלא הספיקו להיפרד ממנו".
הרגשת עליהן את ההקלה כשהוא חזר?
"הקלה מעורבת באכזבה ובהבנה שזאת נקודת אל־חזור. אין יותר מחשבה שאולי היתה טעות, שאולי אחרי שנועה ארגמני ראתה אותו הוא התעורר. גם אני קיוויתי".
להתחיל שוב לנשום
במהלך הראיון, לא פעם אורן בת ה־15 מתקשרת להתייעץ עם אמה מה להביא לסבתא חנה, אמו של יוסי, לארוחת שישי בערב. נירה עוזבת הכל כדי לענות בסבלנות, ומבהירה שהיום זהו תפקידה העיקרי.
"כעת, אחרי שיוסי חזר, יש הקלה. הגיע לו שיהיה כאן, לאדם שהיה. לכל אחד מגיע להיקבר, ומגיע לבנות לבכות על הקבר ועל אבא שלא נפרדו ממנו"
"אני משחררת אותן", היא צוחקת. "אף פעם לא הייתי חרדתית, אבל אני כן דואגת יותר היום. אם הן יוצאות - הן צריכות להגיד לי איפה הן. הן אומרות שהגיעו או שהן בדרך. אני צריכה לדעת, כדי שאם משהו יקרה אני אבין מה אני צריכה לעשות קודם, למי ללכת ולאן".
איך היתה ההרגשה כשיובל התגייסה?
"השגרה היא הדבר שהכי קל להישאב אליו. עבודה, לימודים, לעשות מה שצריך. הקושי הוא בנקודות ציון, כמו הגיוס של יובל, כשליווינו אותה ללשכה ארבעה במשפחה, ולא חמישה. לראות אותה עם תיק על הגב, הולכת ומתרחקת. ואז המחשבות רצות בראש: מה יוסי היה אומר? הכאב הגדול הוא על מה שהן מרגישות וחושבות באותם רגעים".
כמתנת גיוס, באוקטובר האחרון משפחת שרעבי המריאה לחופשה משותפת בתאילנד. את השבועיים הראשונים הם עשו עם אופיר, בן זוגה של יובל, ועם משפחתו, אבל את השבוע האחרון העבירו ארבעתן לבד, בריזורט המפנק "מליה" שבאי קוסמוי. נירה ידעה שעסקת החזרת החטופים החיים והחללים נמצאה אז בשלבי סגירה, ועדיין החליטה לא לוותר על החופשה.
"היינו צריכים לנסוע לאותו המקום ב־3 בנובמבר 2023", היא מספרת. "יוסי סגר מלון, טיול. 20 ימים של כיף. במשך שנתיים לא חשבתי על זה, אבל כשיובל קיבלה את תאריך הגיוס, אמרתי שאין מצב שאנחנו לא טסות לפני זה. המראתי בידיעה שגם אם יוסי חוזר בעסקה, אני לא חוזרת. אמרתי לבנות: 'נגיע לשם, ואם אחת מכן תגיד שהיא רוצה לחזור, אנחנו חוזרות'. אבל רציתי שנסיים ביחד את הטיול. אחרי שבוע וחצי קיבלנו הודעה שיוסי בין השבים, וביוזמתן הן אמרו שהן רוצות להישאר. נשארנו עוד שבועיים".
ראיתן את חזרת הארון של יוסי?
"חברה צילמה את השיירה, ולמחרת קיבלנו אישור שזה אכן יוסי, והוא הועבר לאבו כביר ולבית ההלוויות. הנסיעה שלנו לא היתה קורית בלי ברכת הדרך מחנה, אמא שלו. כל כך חששנו ממה שהיא תגיד, כי רציתי לקבל את אישורה. היא אמרה 'חיכינו כל כך הרבה, אז תסיימו את הטיול - ואז נקבור אותו'. היא היתה מדהימה".
יוסי נטמן ב־27 באוקטובר בבית העלמין בבארי. מעל קברו אמרה נירה: "אני יודעת שאם היית פה, היית אומר לי שצריך להמשך קדימה. היית מבקש שאתן לעצמי מרחב להתחיל שוב לנשום".
"לפני ההלוויה קיבלנו זמן להיות איתו בחדר ולהגיד את מה שצריך, אבל את עומדת מול ארון עטוף והבטן מתהפכת", היא נזכרת כעת. "אז להגיד שזאת היתה פרידה? ההיגיון אומר שיוסי לא בחיים ולא יחזור, והלב צועק משהו אחר. הלב מתגעגע ואוהב. אני רוצה להתעורר מהסיוט יום אחד. לכן הלב חושב במסלול אחד והראש במסלול אחר, ואני מחכה להצלבה ביניהם".
נירה חזרה לעבוד יום בשבוע במרפאה שבקיבוץ מגן. היא עסוקה כעת בהנצחת בעלה, משגיחה על הבנות ועל הבית שנמצא בתהליכי הבנייה. מבלי להתכוון, היא מדגימה איך קמים מחורבן, מנקים את השברים ומקימים הכל מחדש.
"אין ברירה", היא משוכנעת. "יש את הבנות, שאני צריכה להיות לצידן, ואולי מחוסר הברירה, כשחייבים לעשות - גם רוצים להמשיך, למרות הידיעה שזה לעולם לא יהיה עוד אותו הדבר. יוסי תמיד יהיה חסר, אבל באותה המידה אני משוכנעת שיהיו לנו חיים אחרים וחוויות אחרות".
