ישראל לא תשלים עם אובדן חבלי התיישבות, עם המוני פליטים ישראלים או עם עצם קיומם של ארגונים לרצח עם על גבולותיה. לכן מצב החירום הנוכחי יהיה ארוך. באופן טבעי, חברה חפצת חיים מתאחדת בזמן כזה, ואכן זו שאיפת כולנו כמעט, למעט קבוצות מסוימות שיש להתעלם מהן עכשיו. חיונית לנו אחדות, ולאורך זמן, אבל מה פירושה? הרי אנחנו, כמו כל חברה, איננו אחידים.
והרבגוניות מוגברת אצלנו מאוד בשל שני גורמים ייחודיים: מסורת המחלוקת היהודית, כלומר הנטייה המבורכת, כשהיא במידה הנכונה, לברר את טיב המציאות, את הערכים ואת הדרך ללכת בה באמצעות מחלוקת; והנסיבות המיוחדות של המפעל הציוני, שהרי הוא קיבץ הנה יהודים מארצות, מיבשות ואפילו מציוויליזציות שונות, בעלי אמונות נבדלות. רבגוניות מאפיינת כל חברה מודרנית, ואצלנו על אחת כמה וכמה: יוצאי ארצות הנצרות והאסלאם, "עולים" ו"ותיקים", מסורתיים, חילונים, דתיים, חרדים, שלא לדבר על האזרחים הלא־יהודים, שחלקם רואים עצמם בעלי זיקה לאומית למי שנלחמים בנו. על זה יש להוסיף את ההשקפות החברתיות, הכלכליות, הדתיות או האנטי־דתיות המתנגשות בתוכנו. צריך אפוא להבחין בין אחידות לבין אחדות.
אחידות לא תיתכן בשום חברה בסדר הגודל המאפשר חיים מודרניים. אפילו משטרי דיכוי יכולים רק להציג דימוי כוזב של אחידות. לפיכך, חברה חופשית שאחדות נחוצה לה כל כך, כמונו, לא יכולה להתבסס על האחדה המושגת בכיפוף ידיים.
הצרה היא שהגענו למלחמה הזאת אחרי ניסיונות מזיקים של כיפופי ידיים. והבשורה הטובה היא שהמלחמה מאלצת את כולנו להיחלץ מהם. אולי כדאי לחזור לראשית, לנקודת המוצא של תחילת הציונות, כדי להבין איך להיחלץ, שהרי הרבגוניות היתה אפילו חריפה יותר בימיהם של מייסדי הציונות. היהודים שהם פנו אליהם כלל לא חיו בהוויה משותפת. לנו, בכל זאת, יש הוויה חברתית משותפת.
התנועה הציונית מהרצל ואילך היתה מוכרחה להתבסס על תפיסה פוליטית הסכמית (קונסוציונלית). גם בה, ואחר כך ביישוב שהיא הקימה בארץ, היו שניסו לכופף ידיים. לעיתים הצליחו המכופפים, אבל כאשר המחנות הנחלקים היו חזקים דיים, כמו במחלוקת בין חילונים לדתיים או בין סוציאליסטים לקפיטליסטים, דרך המלך היתה פשרה, מכנה משותף מינימלי, ומיקוד במשימות המוסכמות על הכל: עלייה, התיישבות, ריבונות, ביטחון. והפשרה היתה בהכרח לא שיטתית ולא "עקרונית", אלא לגופם המיידי של עניינים.
הרוח הזאת חסְרה מאוד במחלוקת המשטרית שעינתה אותנו לפני זוועת עזה. היא חסְרה, מפני שדיברנו אלה עם אלה על המשטר הדמוקרטי בשפה יותר מדי משפטית ולא די פוליטית. תחום המשפט הוא עימותי במהותו. לא מחלוקת גרידא מצויה במרכזו, אלא מחלוקת המסתיימת בהכרעה.
אחידות לא תיתכן בשום חברה בסדר הגודל המאפשר חיים מודרניים. אפילו משטרי דיכוי יכולים רק להציג דימוי כוזב של אחידות. לפיכך, חברה חופשית שאחדות נחוצה לה כל כך, כמונו, לא יכולה להתבסס על האחדה המושגת בכיפוף ידיים
לכן, ככל שהשפעתו על הפוליטיקה רבה יותר, היא נעשית יותר פוליטיקה של הכרעה בכיפופי ידיים ופחות פוליטיקה של פשרה. רק לעיתים רחוקות שיג ושיח במשפט הציבורי מסתיים בפשרה. המקרה השכיח הוא תבוסת אחד הצדדים. כשמשפטנים הם המובילים את השיח המשטרי, כמעט מובטח שהוא יהיה נפיץ, בייחוד כאשר על הפרק עצם כוחה של מערכת המשפט, והיא מנהלת עליו "מאבק סכום אפס". לכן בג"ץ היה הגורם הממסדי הכי נצחני ורדיקלי במשבר המשטרי טרום המלחמה. עינינו הרואות שהוא לא נרתע מכיפוף ידיים בפסיקותיו האחרונות, גם כאשר כולנו משוועים לפשרות ולהסכמות. פירוש הדבר שהחסידים המושבעים של עליונות השופטים במשטר שלנו מאיימים על אינטרס חיוני של כולנו - על יכולתנו להתאחד באמצעות פשרות, באמצעות נכונות "לא לנצח" אלו את אלו. מי שירצה לאחד אותנו יהיה חייב להתמודד עם האתגר הזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו