עזה יכולה להיות לבנון - או גרמניה

והרי החדשות: רצועת עזה היא לא לבנון. כלומר - כן, יש בה ערבים, טרור, מעורבות איראנית ורמת חיים נמוכה להחריד, אבל היא עדיין לא לבנון.

לבנון היא מדינה ריבונית. מסוכסכת, משוסעת, שקועה עד צוואר בחובות מייאשים - אבל מדינה ריבונית, עם גבול, מטבע, יחסים דיפלומטיים ואחריות של הממשלה לאוכלוסייה. עזה היא רצועת שטח עם אוכלוסייה שאיש לא רוצה בה - לא ישראל, לא מצרים, ואף לא אחת מ־22 מדינות ערב או מעשרות המדינות שמתקיימות בהן הפגנות "חינם פלשתין". היא נסמכת כלכלית על ישראל,הרשות הפלשתיניתוהאו"ם, והממשלה שלה יורה באזרחים רעבים כדי שלא יעזו לקחת מזון שאמור לתדלק את מכונת הטרור.

על אף ההבדלים הבוהקים הללו, הממשלה שלנו משום מה מנסה לפתור את אסון 7 באוקטובר באמצעות צעידה אחורה - לא ל־6 באוקטובר, אלא דווקא ל־10 ביוני. 10 ביוני 1985, היום שבו החלה הלחימה ברצועת הביטחון בלבנון.

אפילו הטרמינולוגיה היא אותה טרמינולוגיה. בכירי מערכת הביטחון מנפנפים במושג "רצועת ביטחון", כאילו לא יצאנו עם הזנב בין הרגליים 15 שנה מאוחר יותר, במאי 2000, בלי הישג ביטחוני ממשי ואחרי שנפלו מאות חיילים, רק כדי לחזור אל אותה לבנון כעבור שש שנים בלבד, עם אותו חיזבאללה בדיוק.

העובדה שהצבא הישראלי ישב בשטחה הריבוני של מדינה אחרת, מורכבת מבחינות רבות של דיפלומטיה ויחסים בינלאומיים. אבל במחילה - מה קדוש בגבול רצועת עזה? מי סימן אותו, מהו ההיגיון הטופוגרפי שלו, איזו ישות ריבונית מוכרת (הכרה כארגון טרור לא נחשבת, לצערי) הכריזה עליו כגבול? נכון, חבל על 3 מיליארד שקלים שישראל השקיעה בגדר חכמה לאורך הגבול, אבל בואו נאמר בעדינות- נראה שהגדר ממילא כבר סיימה את תפקידה ההיסטורי.

למה מדינת ישראל הרשמית נחרדת מהמחשבה שעל גבול רצועת עזה להיראות אחרת אחרי המלחמה? לא צריך בהכרח להיות בעד גוש קטיף 2.0 כדי להגיד דבר פשוט: ישראל צריכה לחשוב על האינטרסים הביטחוניים שלה, ומהם לגזור את תוואי הגבול של היום שאחרי. הניסיון לעשות את ההפך עלה לנו במחיר בלתי נסבל.

אבל בואו לא נגיד רק מה לא. עברו כבר חודשיים מאז פורסמה כאן תמונה שמבחינה היסטורית היא ממש בלתי נתפסת:מפקד חיל האוויר הגרמני תורם דם לפצועים בבית חולים ישראלי. כמה מהפכות היו צריכות לקרות ב־80 שנה כדי שיורשו של הפושע המתועב הרמן גרינג יבוא להציל יהודים.

גרמניה של אחרי המלחמה היתה פרויקט כלל־מערבי, שבמאמץ עילאי של מקלות וגזרים הצליח למשוך את המדינה מציפורני הנאציזם אל חיקה של הציוויליזציה. התהליך כלל שנים קשות עבור הגרמנים, כולל נישול מאדמות שנכבשו במלחמה, גירוש מפולין ומצ'כוסלובקיה, והצורך לנקות את הנזק העצום מהמלחמה ולבנות את גרמניה מחדש.

עוני קשה מנשוא, מיליוני פצועים ויתומים, משבר מנהיגות עמוק, חשדנות בקנה מידה נרחב וחוב כלכלי היו המוזיקה שליוותה את גרמניה החוצה מימי האופל. לצד אלו, הגיעו השקעות עתק מארה"ב, החלפת כל בעלי התפקידים בכאלו שאינם נאצים, העלמת סמלים נאציים מהמרחב הציבורי וגם שילוב מדענים גרמנים בולטים במחקרים אמריקניים.

ישראל צריכה לחשוב על האינטרסים הביטחוניים שלה, ומהם לגזור את תוואי הגבול של היום שאחרי. הניסיון לעשות את ההפך עלה לנו במחיר בלתי נסבל.

השינוי היה רדיקלי כל כך, שגרמניה החדשה, להוטה להוכיח שהיא שונה בתכלית מגרמניה ההיא, מגדירה את יום כניעתה לבעלות הברית ב־8 במאי 1945 כ"שעת האפס" שלה: הרגע שבו הכל התחיל מחדש.

במאמץ משולב, מכוון ומפוכח של מדינות המערב (ולא ערב), גם לעזה יכולה להיות תקומה. היא אולי לא תהפוך לסינגפור, אבל היא יכולה להפוך למקום שלא רע לחיות בו ושלא רע לחיות לצידו, אם רק נביא לכך שאת סוף המלחמה הנוכחית היא תגדיר כ"שעת האפס".