ציר פילדלפי ובקעת הירדן: הפרדה לשם פירוז

המשימה המורכבת והממושכת אך החיונית של פירוז עזה, שומרון ויהודה היא המסקנה המבצעית המיידית מהזוועה שאירעה לנו בנגב המערבי. יהיה מה שיהיה המצב המדיני, הפוליטי והדמוגרפי במקומות האלה, עקרון הפירוז הוא משימה צבאית ראשונה במעלה לממשלה, ומתחתיה לצה"ל ולשב"כ. ההכרח לפרז הוא תנאי לכל הסדרה אחרת. להכרח לפרז את המקומות האלה יש נגזרות צבאיות, טריטוריאליות והתיישבותיות ברורות.

ראשית, ישראל אינה יכולה לחדול ממבצע חיסולו הצבאי והפוליטי של הנאציזם האסלאמיסטי בעזה. ה"תקוות" המעוּותות המושמעות לאחרונה בעיתונות הישראלית שהמבצע ידשדש עקב משבר הומניטרי ולחץ אמריקני, או בגלל הצורך הדוחק לחלץ את החטופים, ייתקלו בסופו של דבר בעובדה הפוליטית הנחרצת שישראל לא יכולה בשום אופן להשלים עם התחדשות איום זוועתי שכזה. ליקוי המאורות הפנימי לפני ואחרי אוסלו וההתנתקות לא יחזור. הפוגות שאולי יתרחשו, או לחצים בינלאומיים, לא יטשטשו את הכרתנו בהכרח הקיומי לעקור כליל, צבאית וארגונית, את חמאס מעזה, ותימשך העקירה ככל שתימשך.

שנית, אותו היגיון של פירוז חל - ובאותה מידת חשיבות - גם ביהודה, בבנימין ובשומרון, מול צפון הנגב, השפלה, ירושלים, מישור החוף והגליל התחתון. חיוני לא רק לפרז את ה"שטחים" מארגוני רצח גלויים ומחתרתיים, אלא גם לפרוק את המשטרה של הרשות הפלשתינית מיכולתה "להפוך קנים" נגדנו, כלומר מיכולות הקומנדו שלה. שלישית, פירוש הדבר שלטון צבאי ישראלי ברצועת עזה ושליטה צבאית בשטחי A שבשומרון, בבנימין וביהודה. מעכשיו זו חייבת להיות שליטה נמרצת, ללא התעייפות כמו בשנות הרפיון שבאו אחרי חומת מגן.

בניגוד לתפיסה מעוּותת שהשתרשה בממסד הביטחוני, ההתיישבות הישראלית היא תנאי מסייע חשוב ביותר לשליטה צבאית אפקטיבית ב"שטחים", נוסף על חשיבותה בפני עצמה. אבל הפירוז לא יצלח ללא הפרדה חותכת בין הרצועה לבין מצרים, ובין "מדינה מינוס" בשטחי A שבגדה המערבית לבין ירדן והפלשתינים שבגדה המזרחית. חמאס בנה את מבצר האימה שלו לממדים מפלצתיים גם "הודות" לנגישות לסיני. ראש הממשלה שרון החליט לסגת מ"ציר פילדלפי", שמא יאמרו שהקפנו את רצועת עזה במצור ולא נסוגונו לגבול בינלאומי מוסכם (שלא קיים שם). אבל הטענות המופרכות האלה בכל זאת נאמרו, למרות ההחלטה האומללה של שרון. אכלנו את הדג המסריח, קיבלנו מלקות וגורשנו מהעיירה. הרשינו לחמאס להתבצר ברצועה. הסכנה דומה ביו"ש ובירושלים.

בניגוד לתפיסה מעוּותת שהשתרשה בממסד הביטחוני, ההתיישבות הישראלית היא תנאי מסייע חשוב ביותר לשליטה צבאית אפקטיבית ב"שטחים", נוסף על חשיבותה בפני עצמה. אבל הפירוז לא יצלח ללא הפרדה חותכת בין הרצועה לבין מצרים, ובין "מדינה מינוס" בשטחי A שבגדה המערבית לבין ירדן והפלשתינים שבגדה המזרחית

איראן חודרת ומתסיסה (במידת־מה גם טורקיה, בירושלים), והמצב שם היה יכול להיות הרבה יותר חמור אילו היו ברק, ואחריו אולמרט, "מצליחים" למסור את בקעת הירדן לידי מדינה פלשתינית. מידה סבירה של פירוז תובטח לא רק במאמץ צבאי מתמשך ועקבי (ללא היחלשות עצמית), אלא גם בבידוד צבאי־מבצעי גמור של כלל האוכלוסייה הערבית שבין הירדן לים מן העורף של האסלאם הרדיקלי והלאומנות הערבית במדינות שלידנו. עקרון ההפרדה האסטרטגית היה נחלת אשכול, גולדה, אלון וגלילי. לכן הם דיברו על "גבול ביטחון" על הירדן (שנזכר גם בנאומו האחרון של רבין בכנסת), ולכן הם יישבו את בקעת הירדן ואת גוש קטיף וחבל ימית. אבל "גבול ביטחון" הוא מונח מעורפל, ולכן מסוכן. תוך שהוא מחזיק בו, נגרר רבין לאוסלו, והיגיון אוסלו - כמו שהראה המדרון החלקלק תחת ברק, שרון ואולמרט - הוביל לנכונות המסוכנת לוותר על בקעת הירדן ולגירוש מתיישבי גוש קטיף. לכן לא טוב לנו "גבול ביטחון" מטושטש, עם "תאריך תפוגה", העלול להיות מנוף מדיני נגדנו. אנחנו נקראים לקבוע ריבונות והתיישבות בכל גבולותינו - בגבול מצרים ובבקעת הירדן, כמו בנגב המערבי, בגליל, בגולן ובערבה.