הדוד סם תומך על תנאי

האמריקנים רוצים למנוע פגיעה בחפים מפשע? אסור שזה יבוא על חשבון חיילי צה"ל • ההיסטוריה מלמדת שניצחון מגיע עם הצבת קווים אדומים לארה"ב

השותף או הבוס? ביידן נותן חיבוק לנתניהו בביקורו האחרון בארץ, צילום: אי.פי

חודשיים מפרוץ מלחמת חרבות ברזל, נראה שישראל וארה"ב לא רואות עין בעין את יעדי המלחמה בעזה, אף שבהתחלה הכל נראה מבטיח. "אנחנו עומדים לצד ישראל", הדגיש הנשיא ביידן בנאומו, שלושה ימים אחרי טבח 7 באוקטובר, והוסיף: "אנחנו נוודא שלישראל יש את שדרוש לה כדי לדאוג לאזרחיה, כדי להגן על עצמה וכדי להגיב למתקפה".

הצהרת ביידן חזרה על עצמה גם לאחר ביקורו בישראל, ובכירים בממשל האמריקני השמיעו נוסחים דומים. עם ישראל חש בביטחון ובגיבוי ש"הדוד סם" העניק לו, ויצא להילחם בחמאס, אך ידע שהאשראי מוגבל, ושהחול בשעון הולך ואוזל.

תחילה הגיעה הדרישה האמריקנית להמשיך את אספקת המים והחשמל לרצועה. אחריה הצורך להעביר סיוע הומניטרי, ואז הדרישה לספק גם דלק לעזה. מ־80 משאיות הגענו ל־200, וסירוב מוחלט הפך להנאת חמאס מאספקה שוטפת של 120 אלף ליטר דלק ביום והיד עוד נטויה, כי האמריקנים מחברים את עזה ליו"ש, וגם דורשים הכנסת פועלים פלשתינים ממנה לישראל.

אין להטיל ספק בכנות הרצון של ארה"ב לעזור למאמץ המלחמתי של ישראל, אבל, כאמור, משהו חורק ביחסים שבין השתיים. מי שהבהירה את עמדת הממשל האמריקני לפני כשבוע היתה קמאלה האריס. בנאום שנשאה בוועידת האקלים שהתקיימה בדובאי, הגדירה סגנית הנשיא את חמשת הקווים המנחים של ארה"ב ליום שאחרי המלחמה בעזה. ארבעה מהם נגעו לזכויות הפלשתינים, ורק הכלל האחרון והמעורפל - "עזה לא תשמש עוד בסיס לטרור" - עסק באינטרס הישראלי. אז נכון, ביום שישי האחרון הטילה ארה"ב וטו, שמנע ממועצת הביטחון של האו"ם לממש החלטה שקראה להפסקת אש הומניטרית מיידית בעזה. אבל היה לזה מחיר - ישראל נאלצה להתפשר, והרבה, כדי לקבל את התמיכה האמריקנית.

זו לא הפעם הראשונה שבה סבבי מלחמה מובילים למחלוקות קשות בין ירושלים לוושינגטון. במלחמת סיני כפתה ארה"ב על ישראל נסיגה מלאה מסיני, תוך גינויים קשים ואיומים בהטלת סנקציות. בסיומה של מלחמת ההתשה, בגלל דרישה אמריקנית, נאלצה ישראל להשלים עם חומת הטילים שמצרים בנתה בתעלה תוך הפרת הפסקת האש. שלוש שנים אחר כך הטילים האלה התפוצצו על חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים. אגב, בסופה של אותה מלחמה מנעה וושינגטון מפלה מצרית מוחלטת כאשר איימה כי אם צה"ל לא יעצור את הלחימה, הנשיא ניקסון "ישקול להתנתק מישראל".

מנגד, פעמיים ידעה ישראל לעמוד על שלה, לקחה את גורלה בידיה ושמה בצד את התגובה האמריקנית: בששת הימים ובהפצצת הכור הגרעיני בעיראק. ודווקא בפעמים האלה, מול האפשרות של ענישה כבדה, הגשימה ישראל את יעדיה במלואם.

רושלים צריכה להבהיר שדווקא הרצון האמריקני להגדיל את הסיוע ההומניטרי, שהולך כמעט כולו לידי ארגון הטרור, מוביל להארכה נוספת של המלחמה מעבר לטווח הזמן הרצוי

האם כל עמידה על עקרונות מצריכה עימות בין וושינגטון לירושלים? לחלוטין לא. אדרבה, הסולידריות מהבית הלבן נותנת מקום להסברה ישראלית בדבר חשיבות כיבוש הרצועה ומיטוט יכולות חמאס - שתי מטרות המצריכות זמן וסבלנות. כמו כן, ירושלים צריכה להבהיר שדווקא הרצון האמריקני להגדיל את הסיוע ההומניטרי, שהולך כמעט כולו לידי ארגון הטרור, מוביל להארכה נוספת של המלחמה מעבר לטווח הזמן הרצוי.

בתוך כך, בצירוף המהלך הקרקעי, ישראל צריכה לקשור שוב בין מתן הסיוע ההומניטרי לבין שחרור החטופים, או למצער קבלת מידע על מצבם. ולבסוף, עם כל הרצון הטוב של האמריקנים להימנע מפגיעה מחפים מפשע, ישראל לא צריכה לממש את האינטרס הזה על חשבון חייליה. חמאס הוא זה שנלחם מתוך אוכלוסייה אזרחית, ואם זו רוצה להינצל - עליה להתפנות מאזורי הלחימה.

"מה שגילינו ב־1973 לא השתנה", אמר מרטין אינדיק, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל, "ישראל עדיין תלויה בארה"ב". התלות ידועה, אך יש רגעים שבהם ישראל צריכה להציב קווים אדומים, גם מול בעלת בריתה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר