"תוכנית המאה" ליום שאחרי

בצדק רבים קובעים כי התפיסה שביסוד הסכמי אוסלו היא השורש האסטרטגי ארוך־הטווח של זוועת 7 באוקטובר, ושל מסע הרצח המתמשך שהחל בראשית שנות האלפיים. אבל רובם הגדול של יוזמי אוסלו טעו וסברו בתום לב - ואחדים מהם עודם סוברים בטעות - שההסכמים משרתים את ענייניהן של המדינה ושל הציונות שבליבה.

רק מעטים פעלו מתוך זדון אנטי־ציוני, והם קבוצה זניחה. לכן, לא כדי להאשים נדרש דיון בקביעה שהסכמי אוסלו הם המקור לתקלה האסטרטגית של ישראל למול הערבים בארץ. ניתוח נזקי אוסלו נחוץ לעתיד, כדי לברר את דרכנו גם במהלך המלחמה וגם במוצאי המלחמה.

המסקנה המיידית היא שאיננו יכולים עוד להשלים עם ארגונים נאציים כמו חמאס וחיזבאללה על גבולותינו. חובתנו לעצמנו לצאת למלחמת מנע נגדם, עכשיו ובעתיד, לא להמתין לעוד 7 באוקטובר או לסמוך על כוננות כוחותינו וערנות המודיעין. טבע האדם הוא שבנקודה מסוימת כוננות ומודיעין עלולים להכזיב.

מסקנה שנייה היא שאיננו יכולים להמשיך להשלים עם התפתחותן של מחתרות רצח, ואפילו כנופיות רצח גלויות למדי בשומרון, ביהודה ובעזה, כמו אלו שפעלו עד שדוכאו במבצע חומת מגן, וחזרו לפעול אחרי שהתעייפנו מדיכויין. נדרשת שם פעולת דיכוי כנופיות, כמו חומת מגן, וזו המוצלחת שפיקד עליה אריק שרון ברצועת עזה בראשית שנות ה־70. אבל היא חייבת להיות מתמשכת ועקבית, בלי אשליות "הרתעה" ושיתוף פעולה עם "מתונים". ה"סיוע" של הרשות הפלשתינית לצה"ל ולשב"כ לפני ואחרי חומת מגן לא היה אלא מלכודת של דבש רעיל. מפקדי צה"ל ושב"כ לקו בהונאה עצמית.

אי אפשר לצפות לסיוע אמין מגורם שמחנך להשמדת העם היהודי, ומשלם קצבאות לרוצחים לפי מספר מעשי הרצח שלהם. מסקנה שלישית היא שאיננו יכולים להשלים עוד עם "משטרה פלשתינית חזקה", שהיא בעצם צבא בידי גורם כמו הרשות הפלשתינית, הדוגלת בטיהור אתני, ברצח ובגירוש של היהודים מהארץ.

לא רק בגלל מעשי רצח בידי ה"שוטרים" האלה, לא רק מפני שהרשות מממנת טרור בקצבאות, אלא מפני שהצבא הזה שהאמריקנים אימנו עלול לתקוף יישובים ישראליים בשרון ובשומרון בשעת כושר. פירוש הדבר הוא שעלינו לעבור משלב הבלימה של הנזקים של הסכמי אוסלו לשלב של ביטולם המעשי.

יש להניח לרשות הפלשתינית לגווע, ולהציע לערבים שם ממשל עצמי מפורז. צריך לחסום מעשית ופורמלית כל דרך לקשר צבאי בין ממשל עצמי ערבי לבין העולם הערבי־מוסלמי ממזרח

זו מסקנה מדינית רחבה, לא רק מסקנה מבצעית בעלת השלכות מדיניות. האות לזה ניתן ב"תוכנית המאה" שנתניהו גיבש בשיתוף עם גורמים בממשל טראמפ. התוכנית הזאת הוכשלה לבסוף בידי גורמים אחרים בממשל, שהעדיפו הסכם עם מדינות המפרץ. הכשילו גם שרי החוץ והביטחון דאז גנץ ואשכנזי, נציגי הממסד הביטחוני שאיננו מסוגל להיחלץ מ"תפיסת אוסלו". והכשילו נציגי המתנחלים. הם התנגדו לגבולות ששורטטו בתוכנית (אף שהיו פתוחים לשינויים), והתנגדו לעצם הרעיון של ממשל עצמי ערבי בשומרון וביהודה (נטול צבא ושליטה בגבולותיו), העלול להיחשב ל"מדינה מינוס". אבל אם אנחנו רוצים לפרק את האיום הנשקף מהרשות הפלשתינית, נדרשת תוכנית מדינית בת־קיימא של פירוז והחלת חוק חלקית.

יש להניח לרשות הפלשתינית לגווע, ולהציע לערבים שם ממשל עצמי מפורז. צריך לחסום מעשית ופורמלית כל דרך לקשר צבאי בין ממשל עצמי ערבי לבין העולם הערבי־מוסלמי ממזרח.

לכן יש לקדם את החלת החוק הישראלי על הבקעה, כמוצע בתוכנית המאה. הבקעה היא "ציר פילדלפי" על סטרואידים, וכשם שהיה אסון לנטוש אותו בהתנתקות, חיוני להבטיח את הישראליוּת של הבקעה, ויש להחיל את החוק הישראלי על גושי ההתנחלויות. הגנה על השומרון מגינה גם על השרון. ב"יום שאחרי" צריך לפרק גם את האיום משומרון ומיהודה. "תוכנית המאה" סימנה את הדרך.