פרהוד בחצר המשק

אי אפשר, ולמעשה גם לא צריך, לבלום את הנטייה, את הדחף, להשוות את טבח שמחת תורה לפרק האפל בתולדות העם היהודי - השואה והפוגרומים שקדמו לה. שגריר ישראל באו"ם, גלעד ארדן,נושא טלאי צהוב בהופעותיו הציבוריותומזכיר לעולם לא רק את הסדיזם הרצחני, אלא גם את המניע העמוק שאינו ניתן להכחשה: שנאת היהודים של מחוללי הטבח, והאנטישמיות המובהקת של המזדהים איתו - בסביבה הקרובה, וגם במחוזות רחוקים בעולם הנאור.

הטבח פגע גם בתחושת הריבונות והביטחון וביטא הפרה של הציווי "לעולם לא עוד". הפרה זו, נוסף על היקף הזוועה, הכוונה הברורה לחולל רצח המוני ולרסק קהילות, והכל תוך ארגון והכנה מדוקדקים - מהדהדים בפירוש את מאפייניה הייחודיים והעמוקים ביותר של מכונת הרוע הנאצית.

ההשוואה לשואה אינה בגדר קישוט פואטי: היא אנלוגיה רציונלית, שנועדה להצביע על קווי דמיון בין שני מקרים ולגזור מתוכם גם היסק: כמו אז, גם הפעם לא יהיה מנוס ממיגור מוחלט של מקור הרוע, ומשלילת כל תקווה לתקומה למעורבים בפשע.

ומבלי לערער על תוקפה המושגי והמוסרי של ההשוואה לשואה, צריך גם להצביע על מגבלה משמעותית שלה. ואולי צריך לשאול, בכל הכאב המתחייב מכך, מדוע טבח שמחת תורה לא מוסגר, לצד הפוגרומים של מזרח אירופה, על הרצף של הפרעות שחוללו ערבים בקהילות היהודיות בארצות ערב? מדוע האסוציאציה המיידית של החברה הישראלית פונה אל העבר האירופי, אל הטראומה של יהודי אירופה, ולא מתעורר דווקא זיכרון הקטל, הטבח, האונס, החטיפות והביזה שהיו מנת חלקן של קהילות יהודיות במרחב הערבי?

מבחינות רבות, זהות הטובחים ורבים מדפוסי הפעולה - ובעיקר הפגיעה האיומה בתוך המרחב הקהילתי, טירוף הדם, ההתענגות הסדיסטית על מעשי האלימות והחצנת תוצאותיה – מזכירים אירועים כמו פרעות פאס שבמרוקו (1912), או הפרהוד בעיראק ופרעות גאבס שבתוניסיה (1941), שבהם עשה ההמון הערבי שפטים בקהילות היהודיות. לכך יש להוסיף כמובן את רצף המאורעות ומעשי הטבח שחוללו ערביי ארץ ישראל בשכניהם היהודים - תר"פ, תרפ"א, תרפ"ב, תרפ"ט, ועד המרד הערבי הגדול – בחברון, ביפו, בירושלים, במושבות.

מדוע האסוציאציה המיידית של החברה הישראלית פונה אל העבר האירופי, אל הטראומה של יהודי אירופה, ולא מתעורר דווקא זיכרון הקטל, הטבח, האונס, החטיפות והביזה שהיו מנת חלקן של קהילות יהודיות במרחב הערבי?

הסיבה נעוצה בהיקפה חסר התקדים של השואה והפוגרומים שקדמו לה, אבל גם במקום המרכזי שהיא ממלאת בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי בכלל, ושל החברה הישראלית בפרט. היא עומדת מעל ומעבר להיסטוריה. זו הבחנה אובייקטיבית, ולא טענה ביקורתית.

עם זאת, אסור שהשוואה לשואה תפקיע את טבח שמחת תורה מהקשרו ההיסטורי והגיאוגרפי הקרוב יותר:לצד הרובד האנטישמי המובהק, הארגון המדוקדק ותאוות ההרג ההמוני, טבח שמחת תורה הוא ביטוי להתנגדות הערבית הנמשכת לנוכחות יהודית במרחב, ובעיקר לזו העצמאית והמשגשגת. ככל שהדבר יישמע פרדוקסלי, יש משהו "מנחם" בהשוואה לשואה - דווקא בגלל ייחודה וחד־פעמיותה. היא מאופסנת במוזיאונים ובארכיון. אבל תאוות הרצח החם והמהביל רוחשת ומבעבעת ואקטואלית מתמיד באזורנו - ואל תוך עיניה שלה יש להיישיר מבט.