יניב חלילי (48) גדל בשכונת כפר שלם בדרום תל אביב, בבית שבו לא היו צעצועים מיותרים ולא עודף אפשרויות. בבית הספר חווה חרם חברתי, ובמקום להישבר מצא מפלט במחברת פשוטה ובעט.
את דרכו בתקשורת החל, למרבה האירוניה, ככ"נ ב'מעריב לנוער' ובהמשך שימש במשך כשני עשורים כשליח 'ידיעות אחרונות' בארצות הברית ואירופה. שם, חלילי קטף כמה הישגים בלתי נתפשים בקנה מידה ישראלי - החל מראיונות עם כוכבי A-LIST בהוליווד כמו מריל סטריפ וג'וליה רוברטס ועד הסתננות לעיראק ודיווח מארמונו של של סאדם חוסיין במהלך מלחמת המפרץ השנייה.
עכשיו הוא חוזר איתנו אחורה בזמן ומספר לנו איך הכל התחיל.
"גדלתי בכפר שלם, בשכונה שהייתה פריפריאלית מבחינה חברתית וכלכלית" הוא מספר ומוסיף: "הבית שלנו היה דל באמצעים מצד אחד, אבל מלא ביצירתיות, בדמיון ובספרים מצד שני. לא היו לי צעצועים, אבל הבית היה מפוצץ בספרים והם לא שימשו רק לקישוט - הם היו החיים שלנו".
כבר כאן מתחיל המסע של חלילי כפי שהוא מתאר אותו, הילדות הקשה לא עצרה אותו אלא סיפקה לו את אחד הכלים הכי חשובים שכל איש תקשורת זקוק להם - דמיון: "כשאין לך אמצעים חומריים אתה חייב להמציא את עצמך מחדש. זה מה שלימד אותי לקרוא, לחשוב, לדמיין. זה בנה את תחושת המסוגלות שלי".
אתה מרגיש שהרקע הזה יותר הגביל אותך או קידם אותך?
"אין ספק שגדלתי עם חסרונות חברתיים וחומריים. כשאתה מגיע לבית שבו ההורים לא משכילים וגם הסביבה החברתית לא מעודדת זה לא קל וזה בהחלט יכול לעכב. אבל ההורים שלי למרות הכול דחפו אותי להצטיין ולעבוד קשה… אני זוכר שבכיתה א’ כבר ידעתי לקרוא ולכתוב, ואמא שלי לקחה אותי לשבוע הספר ואמרה לי לבחור ספרים. היא קנתה לי 6 ספרים" חלילי נזכר ומסכם את המסר הברור: "ידע זה כוח, ולפעמים הדבר החשוב ביותר שאפשר להשקיע בו הוא בעצמך".
אתה זוכר את הרגע שבו החלטת שאתה רוצה לפרוץ?
"כילד כבר הבנתי שיש לי שתי אפשרויות: להיות קורבן או להיות גיבור. זו לא סיסמה - להיות גיבור אומר להתמודד עם קשיים, לא לוותר".
הבחירה הזו הלכה איתו לכל מקום והוא מתאר שתמיד הקפיד לעבוד קשה. זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בתחילת דרכו ב'מעריב לנוער': "מה שראיתי היו פערים ברורים בין הבית שלי לבין הבתים של חברים מ'מעריב' שגדלו בהרצליה פיתוח או בצפון תל אביב. הם הגיעו מבתים מבוססים, עם הורים שהיו אחרי הצהריים בבית, חדרים פרטיים, כל מה שלא היה לי. במקום להתייאש - זה נתן לי דלק. אמרתי לעצמי: אין לי את המשאבים שלהם, אבל אני אעבוד קשה כדי להוכיח את עצמי".
העבודה הקשה אכן נשאה פרי, כי אחרי שנה הוא מונה להיות רכז הכ"נים ובגיל 16 נבחר להגיש תוכנית שבועית ברשת גימל: "לתוכנית קראו 'מועדון הצעירים של גימל', והיא הגיעה למאות אלפי בני נוער בישראל. אני זוכר שאמרתי לעצמי: וואלה, זה עובד. העבודה הקשה עובדת".
איך היו התגובות החברתיות לזה?
"בבית הספר חוויתי חרם קשה. הייתי לבד ומנודה, אך במקום לשקוע התחלתי לכתוב במחברת. נתתי לדמיון ולידע שלי חופש, כתבתי סיפורים ובסופו של דבר זה מה שהכניס אותי ל'מעריב לנוער' והתחיל את הקריירה שלי. כל משבר הוא הזדמנות לצמיחה - ואם תדע להפוך את הקושי למנוע שלך, אפשר להגיע רחוק".
היה רגע בקריירה שהרגשת שהילד מדרום תל אביב חוזר אליך?
"היו כמה רגעים. אחד הבולטים ביותר היה כשישבתי מול אחמדינג'אד, נשיא איראן לשעבר" מספר חלילי - וזה מטורף בדיוק כמו שזה נשמע - הישראלי הראשון אי פעם שראיין נשיא איראן מכהן. "אני בא מבית של יוצאי איראן וזה היה אזכור ישיר לזהות שלי. הילד שהיה ביישן לגבי המוצא שלו - פתאום הביט בי מהבן אדם שמולי".
המפגשים של חלילי עם אנשים בתפקידי מפתח ברחבי העולם ממש לא הסתכמו בזה: "כעיתונאי הוזמנתי על ידי המלכה אליזבת השנייה לבקר בארמון בקינגהאם. פעם בשנה היא ערכה מסיבת תה בארמון והזמינה אליה אנשים, ופעמיים הייתי בין האורחים. ברוב הפעמים, כשנוסעים ללונדון, עומדים מאחורי הגדר ומסתכלים על הארמון. אני נכנסתי בשער, וירדו לי דמעות. עמדתי שם ואמרתי לעצמי: מי היה מאמין שילד מכפר שלם יזכה להיות אורח של המלכה אליזבת, ולהיכנס דרך הכניסה הקדמית"?
יצא לך לראיין לא מעט דמויות שאמרו דברים קשים מאוד נגד ישראל. יצא לך שהתלבטת אם לפרסם משהו?
"ראיינתי ראשי מדינות ואנשי ציבור שאמרו דברים שמאוד קשים לי כאדם וכישראלי - בהם גם נשיא איראן אחמדינג'אד ונשיא ונצואלה שאמר דברים קשים מאוד נגד ישראל… פגשתי גם דמויות תרבות שתמכו בחרם על ישראל כמו בריאן אינו, שעבד עם קולדפליי ועם U2".
לאתגרים האלה חלילי נענה עם תפישה ברורה של תפקיד העיתונאות: "התפקיד שלנו הוא להביא את הדברים כפי שהם - גם כשהם לא נוחים - ולשאול שאלות שמאתגרות את מי שמולך. אני בא מבית ציוני ואוהב את המדינה, אבל דווקא בגלל זה אני מאמין בחופש ביטוי ובחשיפה של מגוון דעות. לא צנזורה, לא טיוח - אלא התמודדות".
כיום אתה עדיין בתחום התקשורת אבל כבר לא פועל כעיתונאי במובן הקלאסי. מה הוביל לשינוי הזה?
"עשינו את המעבר לפני חמש שנים. אני עוסק בעיתונות מגיל 14. לאורך השנים למדתי, יש לי ארבעה תארים אקדמיים, והגעתי לשלב שבו הרגשתי שאני רוצה לעשות עוד משהו - לפתח מיומנויות חדשות ולהגשים את עצמי בדרך אחרת. כך הגעתי לעולם הפילנתרופיה".
אבל הגעגוע למקצוע עדיין קיים: "אני כמעט כל יום מתגעגע לכתיבה" מתאר חלילי ומסביר: "כתיבה היא ריפוי, היא מאפשרת לבטא רגשות ולהתמודד איתם וזה משהו שאני מתחיל לחזור אליו לאחרונה, יותר כתחביב ופחות כמקצוע - אבל הגעגוע לכתבה אף פעם לא באמת נעלם".
יש מסר שחשוב לך להעביר לבני ובנות נוער?
"אני רוצה לפנות לנערות ונערים שמרגישים מבולבלים, דחויים או שקשה להם להאמין בעצמם. קודם כל - תאמינו בעצמכם. גם כשהחיים קשים והמסע ארוך, אם תאמינו בעצמכם, תוכלו לעבור כל דבר. מכל משבר אפשר לצמוח. אני רוצה שהקוראים שלי יקחו את האנרגיה הזאת איתם".
