רבים אמרו שנדרשת תגובה בסגנון "בעל הבית השתגע", אבל אנחנו רחוקים משם. אולי צריך לקבע את התודעה כדי לשנות את הטקטיקה.
סוגיה תלמודית מפורסמת קובעת כלל בסיסי בתחום הקניין במקרה של ויכוח. אם שניים אוחזים בטלית, אחד אומר "כולה שלי" ואחר אומר "חציהּ שלי", הראשון מקבל שלושה רבעים והשני מסתפק ברבע בלבד.
ישראל התאפיינה מאז ומתמיד בתסמונת ההסתפקות ב"חציה שלנו", לעומת אויביה שהתמידו לצרוח את השקר שלהם בקול, בדם ובאש: כולה שלנו. אין תוכנית לחלוקת הארץ בין יהודים לערבים במאה השנים האחרונות שאויבינו לא דחו, לרוב בדם ואש. כאשר עשו קולות כאילו הם מתפשרים כמונו על חצי, התברר שמדובר בתרגיל הסחה, בשלב ביניים בדרך ל"כולה שלי".
אף שאנו בעיצומה של מלחמה שסופה רחוק, תסמונת "חציה שלי" ותוצאותיה כבר כאן. במערכת הבינלאומית פורח מחדש רעיון שתי המדינות, הנשען על ההנחה המוטעית שיש פלשתינים מדומיינים המסתפקים לכאורה ב"חציה שלי". תומכי אוסלו ומעצביו, אשר בינינו ממהרים לענות אמן, וכבר מקשקשים את הרעיון בעברית ובאנגלית. וטרנים של הממסד הביטחוני, לשעברים שעיצבו את תפיסות היסוד שקרסו, כבר מגויסים למילואים באגף התכנון לעיצוב היום שאחרי.
אולם מה שנדרש כעת הוא להרוס מן היסוד את תסמונת "חציה שלי", ובכל תחום ונושא רלוונטיים להבהיר שבעל הבית השתגע, ומעתה הוא צועק: כולה שלי! ייאמר מייד: אין כאן אשליה שנשיג את הכל או את הרוב. גם בסוגיה התלמודית טענת כולה שלי לא משיגה את הכל, אבל לכל הפחות מועילה לביסוס החצי הקיים ולא נשארת עם רבע. הנה כמה הדגמות בלבד, רק לצורך סיעור מוחות שיוביל לכיוון הקו העקרוני החדש:
יש להבהיר ולדרוש שרובה המכריע של אוכלוסיית עזה לא יישאר במקומו. בניגוד לנטען בקרב חובבי אוסלו, רוב האוכלוסייה בעזה לא רוצה רק ביטחון ושקט. תיאור האוכלוסייה כאילו היא נשלטת בניגוד לרצונה על ידי חמאס הוא קשקוש. האמא ששמחה לשמוע את בנה שרצח במו ידיו יהודים אינה "בלתי מעורבת". מקבלי ההחלטות חשבו שיקבלו שקט בזכות הכנסת פועלים מעזה, אך חלקם היו לא יותר מאשר סוכני מודיעין במסגרת תכנון הטבח. מדובר בתרבות רצחנית שהשמדת היהודים היא חלק מזהותה וממהותה. עתה התברר, למרבה הזוועה, שגם אופי הביצוע הברברי, הברוטלי והסדיסטי התקבל ברחובות עזה בצהלות שמחה. יש להבהיר: האוכלוסייה הזאת לא תישאר במתכונתה ובהיקפיה לידנו. לא עם שלטון אחר ולא בפיקוח מומצא של מתכונת בינלאומית - כולם רעיונות מהעולם הישן.
עם כל הכבוד למצרים כשחקן חשוב (ואין אפילו טיפת כבוד), יש להזכיר למצרים ולמערכת הבינלאומית בקול רם שכל אמצעי הנשק הרצחניים הגיעו דרכם, תחת עיניהם העצומות לרווחה, דרך ציר פילדלפי.
בניגוד לנטען בקרב חובבי אוסלו, רוב האוכלוסייה בעזה לא רוצה רק ביטחון ושקט. תיאור האוכלוסייה כאילו היא נשלטת בניגוד לרצונה על ידי חמאס הוא קשקוש. האמא ששמחה לשמוע את בנה שרצח במו ידיו יהודים אינה "בלתי מעורבת"
אין מוצדקת מהדרישה החד־משמעית לפתוח את המעברים ולהתחיל לתכנן מחנות פליטים בצפון סיני בסיוע בינלאומי. התנגדותם הברורה לא משחררת אותנו מלהקדיש מאמצים רבים בכיוון הזה, ללא חששות־יתר, שהביאו אותנו למצב כאילו זו רק הבעיה שלנו. היא חייבת להפוך לבעיה של כולם סביבנו, ומצרים היא הראשונה הראויה לכך.
ודוגמה אחרונה להמחשה: לאחר הטבח במינכן הוחלט על חיסול כל המעורבים בכל מקום שבו יימצאו. נציגי חמאס יושבים היום במדינות ברחבי העולם. מדוע לא נשמע בחדשות שנמצאה גופתו של נציג חמאס המעונב פה, ושגווייתו של ההוא עם החליפה התגלתה שם?
אנו רחוקים עדיין מלשדר שבעל הבית השתגע.
הסביבה הרצחנית המקיפה אותנו תאמין שבעל הבית אכן השתגע אם, בין שאר הדברים שיש לשנות, הוא ישדר את התפיסה: כולה שלי!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו