אחרי עסקת הגז: מצרים נושאת עיניים ליעדים הבאים מול ישראל

עסקת הגז הענקית בין ישראל למצריםעברה בשקט יחסי בארץ הנילוס. הידיעה על ההסכם, שעלותו מוערכת בעשרות מיליארדי דולרים, בקושי זכתה להתייחסות מעבר לדיווחים יבשושיים. בכל זאת, מוזר לגנות את ישראל יומם וליל על מלחמתה נגד חמאס, ואז לחתום איתה על חוזה. הפער קשה לגישור.

על המשימה הזו הופקד ראש מערך ההסברה המצרי דיאא' רשוואן. הבכיר המצרי הדגיש כי מדובר בעסקה מסחרית בלבד, שהושלמה על בסיס שיקולים כלכליים בלבד, ואינה כוללת היבטים מדיניים. יתר על כן, הוא הבהיר שאלה בכלל חברות מסחריות בינלאומיות שהגיעו להסכם. ועדיין, אפילו הוא הודה שמדובר ב"אינטרס אסטרטגי ברור של מצרים, שהוא חיזוק מעמדה כמרכז האזורי היחיד לסחר בגז במזרח הים התיכון, תוך הסתמכות על תשתיות מתקדמות".

המושל והגנרל המצרי לשעבר, סמיר פרג', הסביר את זה באופן פשוט יותר ב"אל-ג'זירה": "מצרים צריכה גז, וזול יותר לייבא אותו בצינורות מאשר לייבא אותו מחו"ל". עוד הוא ציין בנימה של הצטדקות: "בימינו האינטרסים הכלכליים שולטים ברוב המדיניות בעולם. תראה מה קורה בין אמריקה לסין. סין נחשבת לאויבת הכי גדולה של אמריקה, אבל אמריקה נאלצת לשתף פעולה איתה מבחינה כלכלית. יש לנו גז בכל מקום ויכולנו לקחת מרוסיה, מאלג'יריה או מקטאר. אז עשינו את החשבון שלנו. ברור שהגורמים המצריים עשו את השיקולים, ולא נאפשר לישראל לאיים עלינו ביום מן הימים בניתוק מגז".

במילים אחרות, הבכירים המצרים הבהירו שמדובר באינטרס קר. לשיטת המשטר בקהיר, אין כלל סתירה בין היריבות מול ישראל והביקורת החריפה נגדה לבין הסכמים כלכליים. הרי מה שטוב לסין ולארה"ב, טוב גם לישראל ולמצרים. בסוף, ארץ הנילוס מוכרחת לדאוג לצורכי האנרגיה של כ-120 מיליון תושבים. בתקשורת המקומית, הסוגיה הפלשתינית אולי יכולה לשמש בתור הסחת דעת יעילה לציבור קשה היום, אבל אי אפשר להדליק בעזרתה את התנור. ואם אפשר להשיג גז זול יותר מזה שמציעות "המדינות האחיות" קטאר ואלג'יריה, אז על מה יש להתנצל? אף אחד לא הציע לה גז בחינם.

ועדיין, טעות תהיה להניח שמדובר במהלך בעל היבטים כלכליים בלבד. מבחינה מדינית, אישור עסקת הגז היתה רק דרישה אחת של המצרים לחימום היחסים מול ישראל. במובן הזה, מדובר במקרה נוסף שבו ארה"ב הצליחה לזרז את הצד הישראלי לטובת האינטרסים של מדינות ערב. זו גם לא הפעם הראשונה שמצרים "מנצחת" את ישראל במגרש הבינלאומי. כך, לדוגמה, הקמפיין הדיפלומטי והתקשורתי שלה נגד תוכנית ההגירה מעזה היה הצלחה מסחררת. לראייה, בממשל טראמפ התהפכו ב-180 מעלות והשליכו את תוכניות "הריביירה העזתית" למגרסה.

כעת, בקהיר נושאים עיניים ליעדים הבאים: ראשית, מעוניינים שם בפתיחת מעבר רפיח לשני הכיוונים ובניהולו על ידי אנשי צוות מטעם האיחוד האירופי והרשות הפלשתינית. לפי מקורות פלשתיניים, הכוח הזה כבר מוכן. המטרה היא לשלוח חזרה את עשרות אלפי העזתים שהשתקעו במצרים בחזרה לעזה. עם זאת, יש מי שטוענים שבדיוק ההיפך יקרה: מאות פלשתינים בלבד ישובו לעומת רבבות שינצלו את ההזדמנות לברוח.

יעדים אחרים, שאפתניים יותר, הם להחזיר את ציר פילדלפי לשליטת הרשות, ולקדם את תוכנית השיקום של קהיר. זו שתזרים הון עתק לקבלנים המצרים. כלומר, להתקדם לשלב השני בהסכם עזה.

בשבועות הקרובים, על רקע פגישת טראמפ-נתניהו, יתברר אם ירושלים שוב תיענה ללחץ האמריקני ותפסיד בפעם השלישית לקהיר.