פוליטיקה בכיתה, מי ישמע

חמש שנים הייתי מורה ועשיתי מאמץ כביר למצות את כל בדיחות הז'אנר. שלפתי בלי היסוס את "יש לי עיניים בגב" (תמיד צחקו), את "הצלצול הוא בשבילי", וכמובן את "רוצה לשתף את כל הכיתה, שכולנו נצחק?". ככה זה כשאת מורה בת 21 עם כרטיס טיסה למזרח; כמה שלא תנסי להיכנס לדמות, תמיד תהיי פרודיה.

צחוק בצד, באמת היה לי משפט אהוב. משפט שללא יוצא מן הכלל עורר בכיתה קשב בלתי מסויג: "מצטערת, כמורה אני לא יכולה לדבר על זה".

הכיתה היתה מפצירה, מתחננת, נשבעת קולקטיבית שכל מילה תישאר בינינו, ואז הייתי אומרת את המשהו הקצת יותר פוליטי, או הקצת פחות פוליטיקלי קורקט.

מה קרה לנו, תגידו? אנחנו מדברים עם התלמידים שלנו על נושאים הרבה יותר אישיים, רגישים ושנויים במחלוקת מפוליטיקה. אנחנו מדברים איתם על התנ"ך, על המסורת ועל אלוהים. על השואה. על גוף האדם ומיניות והתבגרות. אנחנו מדברים איתם על החיים שלהם, כאנשים פרטיים וכאזרחים.

אני חסידה גדולה של ענייניות בכל מה שקשור למערכת החינוך, ולהפחתת העומס של תוכניות חיצוניות שמתיימרות להציג לתלמידים את הערכים ה"נכונים"; אבל למה שנערים ונערות שלומדים, חושבים ומתפתחים יחד עם המורים שלהם במשך כמה וכמה שעות בכל יום לא ידברו איתם על מה שקורה מן העבר השני של חומת בית הספר?

שנות בית הספר שלי עברו בצל האינתיפאדה השנייה. למורים היה תפקיד חשוב לא רק בהכלת הכעס, הפחד והאבל שלנו (לא העלינו על דעתנו שהם כועסים, פוחדים ואבלים בעצמם), אלא גם בתיווך עדין בין הפוליטיקה כפי שתפסנו אותה לבין המציאות הממשית. המובחרים שבהם נתנו לנו פרספקטיבה, עומק, תכלית ותקווה. תודה לאל, המצב הביטחוני היום שונה, אבל הדברים הללו עדיין נדרשים כל כך.

יש הבדל משמעותי בין איש חינוך שמדבר על נושאים פוליטיים עם תלמידיו לבין איש חינוך שמוביל את תלמידיו לאקטיביזם פוליטי מסוג מסוים. במובן הזה, מנהל הגימנסיה הרצליה ד"ר זאב דגני שגה. גם בתוך מרחב חינוכי שיש בו פתיחות והכלה אסור לשכוח את חוסר הסימטריה בין תלמיד למחנך – את היותו של המחנך אדם בוגר ובשל ואת התלמיד אדם צעיר; את העובדה שלתלמידים אין בחירה אם להגיע לבית הספר; את העובדה שהתלמיד תלוי במחנך שייתן לו ציון טוב, מגן טוב, מכתב המלצה, ועוד.

למה שנערים ונערות שלומדים, חושבים ומתפתחים יחד עם המורים שלהם במשך כמה וכמה שעות בכל יום לא ידברו איתם על מה שקורה מן העבר השני של חומת בית הספר?

אבל אחרי שסימנו בכובד ראש את המוקשים האפשריים, אין סיבה שחינוך שמבקש להיות רלוונטי ישאיר מחוץ לדלת את השיח הפוליטי. השיח צריך להיעשות בכבוד, בפתיחות אמיתית, בהתעקשות על השמעת הדעה הנגדית, ברוחב דעת, מתוך פרופורציה והבנה שהפוליטיקה היא רק חלק מהחיים.

אני מאחלת לילדיי ולכל ילד וילדה במדינת ישראל מורים שמצליחים להוביל בכיתה שיח מכבד ומשמעותי, וכאלה שאינם שוכחים שעיקר התפקיד שלהם, הרחק־הרחק מהפוליטיקה, הוא להסתכל עמוק אל תוך עיניו של כל אחד מהתלמידים שלהם ולראות בו אדם מלא פוטנציאל.