החיסיון על הזיכרון

בבוקר 11 באפריל 1974, יוסי שטרית חזר לביתו שבקריית שמונה. אשתו וארבעת ילדיו היו בבית. חופשת הפסח בעיצומה.

מול הבניין שבו התגורר, ברחוב יהודה הלוי 15, התגודדו עשרות חיילים ושוטרים. מהר מאוד הבין שטרית את ממדי האירוע: מחבלים חמושים עוברים מדירה לדירה וטובחים בדיירים. הוא ראה את בתו הבכורה זועקת מחלון הבית ששניים מאחיה נרצחו. שטרית הנסער השתולל בידי השוטרים, והתחנן שייתנו לו נשק כדי שיוכל להיכנס בעצמו ולהציל את מי שנותרו ממשפחתו. התגובה היתה אכזרית: הוא נלקח בכוח ונכלא לבדו בקופת החולים הסמוכה עד שהכל הסתיים. כשיצא, אשתו ושלושה מילדיו כבר לא היו בין החיים. הכוח שפרץ פנימה אחרי יותר מ־40 דקות מצא 18 נרצחים ועשרות פצועים.

הסיפור של שטרית טרגי במיוחד, משום שהממסד מנע ממנו לעשות את המעשה הבסיסי ולדאוג לחיי משפחתו. אבל הטרגדיה הזאת מספרת סיפור נוסף, על יחסי הכוח בין המזרחים בישראל לבין ממסד אטום וגזעני. "הבית בקרית שמונה", סרטם התיעודי של ליסה פרץ ורובי אלמליח, ששודר השבוע ב־HOT8, עוסק לראשונה בפיגוע, שעליו הוטל חיסיון ארכיוני ל־60 שנה. היתה זאת הפעם הראשונה שבה חדרו מחבלים ליישוב ישראלי כדי להרוג אזרחים, אך האירוע הושמט מהתודעה הציבורית.

קריית שמונה מוכת היגון הופקרה לנפשה ומעולם לא התאוששה. 40 אחוזים מהתושבים הוותיקים עזבו את העיר אחרי שלא קיבלו סיוע. גם לא הילדים. כחודש לאחר מכן נרצחו 28 ישראלים באסון מעלות, וכמה חודשים אחרי כן - ארבעה אזרחים נרצחו בחדירה לבניין דירות בבית שאן. מעתה ואילך, תושבי עיירות הספר כבר לא ירגישו בטוחים. העובדה שהממסד המפא"יניקי מעולם לא ראה בהם חלק מהנרטיב הלאומי של הגנה על הגבולות, סימנה אותם בשיח הציבורי יותר כבשר תותחים מאשר כגיבורים. עבורם, הפחד מפני הפקרה הפך ממשי.

בעיירות הפיתוח ובשכונות מתחילה להתעורר תודעה אחרת, במיוחד אחרי מלחמת יום הכיפורים. אלפים מתו במלחמה. השכונות התמלאו בבתי אבלים. מאות אלפים נפצעו בגוף, אחרים בנפש. אחרי ההלם הגיע הכעס. אדריכלי הניצחון ממלחמת ששת הימים, שנתפסו ככל־יכולים, נכשלו, שיקרו, הפילו את האשמה איש על רעהו. האתוס נסדק.

האופן שבו נכתבת ההיסטוריה ומי שכותבים אותה הם נושאים שמוצפים בלב המלחמה הפוליטית. הטלת חיסיון כמו זה שהוטל על הטבח בקריית שמונה היא חלק מרכזי מהשליטה על הנרטיב. מה שלא תומך באתוס האשכנזי המכונן - עדיף שלא יסופר

ב־1974 יצא ספרו של סמי מיכאל, ״שווים ושווים יותר״, ששיקף את נקודת המבט המשתנה של הציבור המזרחי ביחס להיסטוריה שלו. על רקע משברי דיור, תעסוקה, חינוך וביטחון, פרצו מחאות ספונטניות של צעירות וצעירים מזרחים, ותנועות כמו הפנתרים השחורים ותנועת האוהלים החריפו את המחאות. קבוצות פועלים, ברובם מזרחים, השביתו את המשק 431 פעמים בשנים 73'-76'. ההבנה שיש שווים ושווים יותר חלחלה אל השיח הציבורי מימין ומשמאל.

החל מ־73', בזמן שמפא"י נחלשת ביישובי הפריפריה ובשכונות, חרות רק מתחזקת. בקטעי ארכיון מהפיגוע שמופיעים בסרט אפשר כבר לשמוע היטב את הקריאות "בגין לשלטון". במקום שבו כשלה מפא"י, הצליח בגין. גם אם בהתחלה באופן מהוסס, הוא התעקש על אתוס לחימה משותף לאשכנזים ולמזרחים. העקביות של עמדתו הבשילה בנאומו המכונן ״אחים, לוחמים״ (1981), שהפך את המזרחים לחלק מנרטיב הגבורה וההגנה על הגבולות.

האופן שבו נכתבת ההיסטוריה ומי שכותבים אותה הם נושאים שמוצפים בלב המלחמה הפוליטית. הטלת חיסיון כמו זה שהוטל על הטבח בקריית שמונה היא חלק מרכזי מהשליטה על הנרטיב. מה שלא תומך באתוס האשכנזי המכונן - עדיף שלא יסופר.

אתוס "לוחמי כיפור 73'", שמתעורר מחדש במחאות נגד הממשלה ושבולט במונוליתיות שלו, הוא דוגמה עדכנית למחיקת חלקם של המזרחים בלחימה ובהגנה, הפעם בשם הדמוקרטיה. מזרחים וימנים שלקחו חלק במלחמות לא מגלמים את רוח מפא"י ההיסטורית, כפי שהיא משתקפת בקבוצות המחאה. מעבר לכך שהנרטיב מתנכר להם, עצם השימוש הפוליטי בעברם הצבאי זר להם.