הטבח שנשכח: סרט דוקו חדש חוזר לפיגוע הרצחני בקרית שמונה

יוסי דוקטורי זוכר היטב את היום שבו איריס שטרית הגיעה לכיתה שלו בבית ספר "מצודות". את רומן הילדות שהחל להירקם ביניהם, שני תלמידים בני 10. ואיך בסוף שנת האבל על האסון עזבה את הכיתה ואת קריית שמונה - ונסעה עם אביה לגור בבת ים.

הוא לא הכיר את איריס קודם, אבל כמו כולם ידע שהיא הילדה שניצלה מהפיגוע שטלטל את קריית שמונה, ושבו נטבחו דיירי בלוק מגורים שלם ברחוב יהודה הלוי בעיר - ובהם אמה, אחותה הגדולה ושני אחיה הקטנים. הילדה שיצאה מפתח בניין מספר 15, בפיג'מה ספוגה בדם, והכלב שלה על ידיה.

את איריס הושיבו קרוב אליו, ויוסי, מלך הכיתה שהיה חביב כל הבנות, אומר שהיא היתה ילדה שונה, מפותחת. כל הזמן מחייכת.

גם מול המצלמה של ליסה פרץ ורובי אלמליח, הבמאים של "הבית בקריית שמונה", סרט תיעודי שאותו יצרו עם אילנית באומן, נסוך אותו חיוך קטן על פניה היפות של איריס (58), כשהיא מגוללת את התופת שעברה באותו בוקר מסויט - יום חמישי, 11 באפריל 1974. "אלה ההבעות שלי", תסביר לי אחר כך, "אני מדברת על דברים קשים ועצובים עם חצי חיוך, שבגיל 9 נצמד אלי כדי שיראו שאצלי הכל בסדר, שאבא שלי לא ידאג".

הפיגוע הרצחני, מהקשים שידעה ישראל, התרחש בחול המועד פסח תשל"ד, כששלושה מחבלים פלשתינים מארגונו של אחמד ג'יבריל, "החזית העממית לשחרור פלשתין - המפקדה הכללית", חצו בשעת שחר את הגבול מלבנון לישראל, פערו חור בגדר, ובין קימורי הנוף, לאורך נחל מרגליות, עשו את הדרך לקריית שמונה, במטרה לבצע טבח בבית ספר ע"ש יאנוש קורצ'אק בעיר. כשהבינו שאין באותו יום לימודים ושהמקום ריק, המשיכו הלאה, לרחוב יהודה הלוי, שם התפצלו וירו ללא הבחנה בדיירי הבניינים 13 ו־15, שהתעוררו לבוקר שליו חדש.

בפיגוע המזוויע, שהסתיים בשעות הצהריים עם ירי טיל כתף לקומת גג הבנין בו התבצרו המחבלים, נרצחו 16 אזרחים מתוכם 8 ילדים: פאני שטרית (30) וילדיה יוכבד (11), אהרון (8) ומוטי (5); אסתר כהן (47), בנה דוד (18) ובתה שולמית (14); בני הזוג מרים (27) ויעקב (26) גואטה; שמעון ביטון (31), וילדיו אבי (6) וענת (שנתיים וחצי); הנצ'ה (אדל) שטרן (47) ובתה רחל (8); שאול רמרזקר (64) ואסתר ואזנה (60). שני חיילי צה"ל נהרגו מאש דו"צ: סג"מ מרדכי גרידי (20) מרמת השרון ורב"ט סוהייל אבזאק (20) מתרשיחא. 15 ישראלים נוספים נפצעו בפיגוע.

הפיגוע הזה שהודחק בתודעה הציבורית, היה הראשון בתולדות המדינה בו מחבלים חדרו מהגבול לישוב אזרחי במדינת ישראל.

הציל את אחותו דרך החלון

"הבית בקריית שמונה", שישודר ביום ראשון הקרוב (21:15, ב־HOT8 וב־HOT VOD) מבוסס על עדויות הניצולים ובני משפחה, לצד חומרים ארכיוניים, מחדד היטב את התחושות הקשות שעימן מתמודדים השורדים מאז הפיגוע, נוגע בכשלים שליוו את הטיפול באירוע עצמו, וגם לאחריו. הסרט מותיר את הצופים עם תהיות הנוגעות לעובדה שגם כיום, כמעט 50 שנה לאחר מכן, קיים חיסיון לגבי חלק גדול מהמסמכים הנוגעים להשתלשלות אירועי יום הטבח. חיסיון שבני משפחה, כמו יוצרי הסרט, נתקלו בסירוב להסרתו.

בסוף זו היתה שרונה שטרית, אחותה של איריס מנישואיו השניים של אביה, שהתיישבה למשרד הבטחון על הווריד, עד שקיבלה אישור לעלעל בחלק מהחומרים החסויים - תוך שנאסר עליה לצלמם או להעתיקם. לעיניה בלבד, כמו שאומרים. אבל שרונה, שוטרת בעברה, שיודעת איך ועל מה להסתכל, מדווחת על "דפים חסרים ביומן המבצעי ועל סיכות שדכן חדשות לצד כאלה שמחלידות" - שילוב שלדבריה מעלה חשד ל"זה שמישהו שיחק בניירת".

"ברור שהיו מחדלים", אומר אביחי שטרן (37), כיום ראש עיריית קריית שמונה, שסבתו הנצ'ה אדל ובתה רחל היו בין נרצחי הפיגוע. "אז מה?! גם בששת הימים ובמלחמת כיפור היו כאלה. בסוף שום דבר לא יחזיר את הנרצחים לחיים, אבל ככה לפחות אפשר יהיה ללמוד מהדברים".

הסרט, שנמנע משיפוטיות ומהתלהמות, בונה בדרכו המתבוננת שאלות כואבות על התנהלות הממסד סביב האירוע המדמם. מבעיר את הלב בשאלה איך קרה שמדינת ישראל לא דאגה להגיש עזרה נפשית לאנשי העיר המבועתת. אם לא לכולם אז לפחות לילדים שמאז אותו יום ראו צללים בכל מקום שבאים לקחת גם אותם. תורגלו לאמוד את ההבדלים בין צלצול בית ספר רגיל, צלצול שמתריע מפני קטיושות והצלצול החדש, המפחיד מכולם, זה שמתריע מחדירת מחבלים.

ואיך קרה שאף איש חינוך לא קם ותבע להגיש עזרה נפשית לילדי הבלוק ביהודה הלוי. לרן מוזס, למשל, קרוב משפחתו של שטרן, שנורה בברכו כששהה אז בביתה של סבתא הנצ'ה. או למנדי בן שימול, שמצא עצמו לבד עם אחותו הקטנה ושמע הכל מבעד לדלת - שרק בדרך נס המחבלים לא נכנסו דרכה. ילד קטן שלא הצליח להרגיע את אחותו המבוהלת - עד שזרק אותה מהחלון לזרועות אנשי הביטחון - אותו חלון שממנו יחלץ את עצמו מאוחר יותר. בסרט מספר מנדי הבוגר שלא הלך להלווייתם של הנרצחים, כי הרגיש אשמה על שרק לדירה שלהם לא נכנסו המחבלים. התבייש מהעיניים של האנשים.

"חיים שלמים חייתי קטסטרופות", אומרת לי איריס שטרית בטלפון. אישה מלאת עשייה, שנדמה כי כל הזמן היא על הקו בין משרד הנדל"ן שלה בקיסריה לבין אילת, העיר שבה היא חיה כעת עם עופר גלזר, בן זוגה בשש השנים האחרונות. מנהלת אירועים ויח"צ בפארק מים שפתחו שם לפני שנה.

רק אחרי גיל 40 החלה בטיפול פסיכותרפי. "הייתי אמא לשלושה ילדים, שהם כל עולמי, מלווה תמיד בפחד ובחרדות: הילדה חצתה את הכביש ובטח מישהו דרס אותה, מישהו חטף את הילד, האחר נפל לבור. ככה חייתי עד שקיבלתי טיפול".

אחרי הפיגוע מנעו המבוגרים מאיריס לפגוש את אביה, יוסי. "החליטו שאני לא יכולה לראות אותו במצב שבו הוא היה. רק אחרי שלושה ימים, כשהוא היה כבר משוכנע שמשקרים לו ושגם אני מתה, הביאו אותי לבית אמו, סבתא שלי, שם ישבו שבעה על אמי ואחיי.

"אבא ישב מול הדלת כשנכנסתי, הרימו אותו מהרצפה לכבודי", לרגע נשברות בה המילים. "עד היום התמונה הזו מפרקת אותי בכל פעם מחדש. האיש החסון והיפה היה מקופל, פצוע, עם שיער פרוע וזקן, והוא פורץ בבכי וכולם אומרים לו שלא יבכה ליד הילדה".

כשהושיב אותה על ברכיו, איריס נשבעה בלב בן ה־9 שלה, שהיא תחיה למענו. שלא תוסיף לו דאגות. מאז היא מחייכת את החיים, עם כל מה שהם מביאים.

חייכה גם כשעברה עם אבא, סבתא והדודים, לגור בבת ים, אפילו שלא מצאה את עצמה בעיר הגדולה, רחוק מכל מה שהיה ילדותה. חיו שם עד שהאב יוסי התחתן בשנית עם מזל, קרובה־רחוקה שצעירה ממנו ב־20 שנה, ושאיתה הוא חי עד היום. "אני עודדתי את אבא להתחתן. מהנישואים האלה יש לי שלושה אחים מופלאים", איריס אומרת.

כמו איריס, ככה גם שלושת האחים מהנישואים של יוסי למזל, יודעים שאבא שלהם מתנהל בין שני מסלולי חיים - אלה בבית שבנה עם מזל בראשון לציון, ואלה שנשארו בחלקה בבית העלמין של קריית שמונה, שורת מצבות בשחור מול נוף עוצר נשימה.

"אבא ואמא שלי, פאני, היו סיפור אהבה גדול. הוא העריץ אותה, סגד לה. היא היתה מזכירת בית ספר וגזברית המועצה. אישה שלמדה והשכילה, דבר שנחשב בסיקסטיז לפחות נפוץ. אישה עם המון עוצמות. אימא שלי היתה בת 30 כשנרצחה. לפני שעזבה אותי מילאה לי מזוודה שלמה של תובנות ורוח, דברים שבלעדיהם לא הייתי שורדת את החיים. היא היתה אישה שידעה למצוא את הטוב גם ברגעים קשים".

"כדורים בלחי, בירך ובגב"

בקריית שמונה חיו בני משפחת שטרית בדירה קטנה שבה ארבעה מהילדים - יוכי, איריס, אהרון ומוטי הקטן - חלקו חדר. "לכל אחד מאיתנו היתה הפינה שלו, ואבוי היה למי שייגע בפינה שלי, שכללה מיטה ובובת סמרטוטים", איריס צוחקת, נזכרת בשלוות הימים שלפני הפיגוע. "חיינו טבע.

סבתא, אמא של אמא, שגרה בבית פרטי, גידלה עיזים, כבשים, תרנגולות, רימונים, שסק וכרם ענבים. מאחורי הבית היה נחל קטן שזרם. ההרגשה היתה כמו לגדול בשמורת דן". מספרת איך היו משחקים מחבואים ותופסת על ההר מול הבית, זה שהיה למפלצת אותה בוחנים מרחוק,לבדוק אם איזו דמות חשודה מתקרבת.

איריס שטרית: "בשבריר שנייה, כשהמחבל החליף מחסנית, רצתי עם אחי מוטי, שהיה בן 5, לחדר. דלת ארון הבגדים היתה פתוחה, אז תפסתי לו את היד ונעמדנו מאחוריה. אם המחבלים היו מורידים מבט - הם היו רואים את הרגליים שלנו מבצבצות"

כשאני מנסה לברר כמה שלווה אפשר למצוא תחת ממטרי קטיושות היא עונה, שכמו רבים מילדי אותה תקופה, היא למדה לחיות איתן.

באותו הבוקר הכינה איריס הקטנה ביצים לאבא, שייקח איתו לעבודה. זמן קצר אחרי שיצא לעבודה קולות רעש לא ברורים העירו את כל בני המשפחה. בתוך זמן קצר נפרצה דלת הדירה, והם מצאו את עצמם מול שני מחבלים חמושים.

"קפאנו על מקומנו. לא ידענו מה קורה", משחזרת איריס את הרגע. "בשבריר השנייה כשאחד מהם החליף מחסנית, כלב המשפחה שלנו ברח פנימה לחדר. אני ומוטי, שהיה אז בן 5, רצנו אחריו. דלת ארון הבגדים בחדר היתה פתוחה, אז תפסתי את היד של אחי ונעמדנו מאחוריה. את הכלב הנחתי על ערימת שמיכות בתוך הארון. אם המחבלים היו נכנסים ומורידים מבט - הם היו רואים את הרגליים שלנו מבצבצות".

הכלב לא נבח. גם צרחות איריס לא זוכרת. רק קולות ירי ועוד ירי - ואז טריקת דלת שלאחריה אחיה שמט את כף ידה ויצא מהחדר. "שמעתי עוד צרור, ואז השתרר שקט. אני מעריכה שעברו 15 שניות עד שיצאתי גם אני, כי הרגשתי צורך לראות מה קרה. על מפתן דלת החדר היו שתי גופות האחים שלי, מאחוריהן שכבו אמא ואחותי יוכי, שבאותו שלב היו עדיין בחיים.

"הרמתי להן את הבגדים, לראות את מצב הפציעות. הפציעה של יוכי היתה מאוד קשה. היא כנראה ספגה את האש הראשונה. הבטן שלה היתה מנוקבת מכדורים. היא רק ביקשה שאכסה אותה, וכשבישרתי לה שכוחות הביטחון הגיעו - היא הרשתה לעצמה לצנוח.

"לאמא היו שלושה כדורים בלחי, בירך ובגב, משם קלח הדם. נהרות של דם. זה הלחיץ אותי. ניסיתי לעצור את הזרם עם צמר גפן, ולא ידעתי מה לעשות מעבר לזה. ידעתי שאני מאבדת אותה, כי היא הלכה ונחלשה. בהתחלה עוד היה לה כוח להרים עלי קול: 'לכי ואל תחזרי! תיכנסי לדלת מאחורי המקלחת!' - ולאט לאט הכוח הזה הלך ודעך. היא ביקשה מים, ואז אמרה שקר לה וביקשה שאכסה אותה".

על רקע חילופי היריות בין כוחות הביטחון למחבלים, שבינתיים עברו להתבצר על גג הבניין ביהודה הלוי 15, התנהלה איריס בין אמה לבין החלון, שממנו זעקה לעזרה. דרכו ראתה את אבא שלה, שבינתיים הוזעק לחזור הביתה מהעבודה. "בצרחות סיפרתי לו ששני האחים שלי מתים, ושאמא ויוכי עדיין בחיים. ראיתי אותו צורח ומשתולל, כשהמון אנשי ביטחון פשוט בוהים בי, כאילו שאני בובה".

חומרי הארכיון המובאים בסרט ממחישים היטב את השיתוק שאחז בכוחות הביטחון מול ילדה בת תשע שכל מה שרצתה זה שמישהו בעולם יבוא לעצור את הדם הזורם מאימא שלה. הכוחות הרחיקו את אביה לקופת חולים, שם ננעל בפקודה. עד היום אומרים אנשים בקריית שמונה שרק אלוהים יסלח למה שעשו ליוסי שטרית באותו יום. וכשיוסי עצמו בוכה מול המצלמה של ליסה פרץ את זיכרון השעות הנוראות ההן, קשה שלא להתמלא בזעם לנוכח אוזלת היד והעוולה.

איריס: "מוטי יצא מהחדר, ואז נשמע צרור - ושקט. אחרי 15 שניות יצאתי גם אני. על המפתן היו גופות שני האחים שלי, ומאחוריהן שכבו אמא ואחותי יוכי, בחיים. יוכי כנראה ספגה את האש ראשונה. הבטן שלה היתה מנוקבת, והיא ביקשה שאכסה אותה"

כשהכל הסתיים, ואל הגג שבו התבצרו המחבלים נורה טיל כתף, יצאה איריס עם הכלב על ידיה, מגששת דרכה בין הגופות הפזורות בבניין.

רק פעם אחת חזרה לשם מאז - כשהיתה בת 17, ולא יכלה לסקרנותה. במקום פעלה אז ספרייה שמיועדת למורים, מין הנצחה קטנה בעיר לנרצחים.

"אבא שלי לא נכנס לשם עד היום. גם כשמצאתי לפני שש שנים במחסני העירייה את הילקוטים שהיו של שני אחיי, הוא לא רצה לראות, אמר שהוא לא מסוגל. היו שם תמונות שהם הדביקו לכבוד יום האם. אבא שלי ואני החזקנו זה את זו בחיים, אבל לא דיברנו על מה שקרה שם. כמו שתיקה של שני ניצולי שואה".

יש בך כעס?

"אני לא יודעת לכעוס. יש בי תסכול ועצבות עמוקה על שהכל היה יכול להתנהל אחרת. את הפיגוע הזה לא רוצים לזכור. קראתי דו"ח חקירה שהוכן באותם ימים אחרי האירוע. היה כתוב שם שאצלי במשפחה נרצחו 'אמא ושני ילדיה'. הם אפילו לא הלכו לספור את המצבות. כשקוראים את הדוח יש תחושה שהיה אז זלזול באנשי קריית שמונה".

"הפריפריה לא עניינה אותם"

העיתונאי והח"כ לשעבר יגאל גואטה (57), שאחיו יעקב, אז בן 26, וגיסתו מרים, אז בת 27, נרצחו בפיגוע, נשמע נחרץ הרבה יותר מאיריס. "האירוע הזה היה מחדל לא מקרי. זה פרי זלזול של הממסד בפריפריה. כשנפלו בקריית שמונה קטיושות היו באים, מצטלמים, עושים שואו - ואחר כך ממשיכים להזניח את העיר. אל תתבלבלי: גם היום הפריפריה לא מעניינת את הממסד. תראי מה קורה סביב בניית חדר מיון קדמי בקריית שמונה ותביני".

עשרה ילדים נולדו למוריס ופופה גואטה, שעלו לארץ מתוניסיה. שישה נולדו שם, ארבעה בקריית שמונה. יגאל הוא בן הזקונים. "יעקב אחי היה הרזה היחיד במשפחה", הוא מחייך כשאנחנו יושבים במרפסת ביתו, בשולי בני ברק. "הוא היה בחור מאוד רציני, עדין מאוד, שטיפל בבני נוער במצוקה. הם היו שני אנשים מיוחדים, הוא ומרים, שהיתה בחודש השישי להריונה".

מהבוקר ההוא גואטה זוכר מהומת אלוהים. אנשים באים ויוצאים מפתח הבית, והוא עצמו יושב בפינה. "עד לפיגוע הזה לאנשים בקריית שמונה היה ביטחון אישי מדהים, ויום אחריו הם הבינו שמישהו יכול לבוא בכל רגע ולרצוח אותם. שלושה מחבלים עושים חור בגדר, נכנסים ורוצחים בניין שלם, וכוחות הביטחון לא ידעו איך לאכול את זה. לא מצליחים להציל.

"זה היה טבח איום ונורא, שגמר להוריי את החיים. אמא שלי נפלה לשכול אינסופי. לא מבשלים את המאכל הזה, כי יעקב אהב אותו. לא לובשים את הבגד הזה, כי יעקב אהב. ולא שמים שום דבר משמח בבית. היא היתה קמה בחמש בבוקר, עושה לאבא קפה והולכת לבית העלמין. בכל בוקר - גשם, קטיושות - היא בשלה. צועדת קילומטרים, בוכה את נפשה וחוזרת הביתה. ואילולא שעבודות הבית היו דוחקות בה, היא היתה נשארת שם עד הלילה. הכל קודר ושחור. לי היא נתנה חום אינסופי, אבל לא היו להוריי הכלים או הכוחות להבין מה עברתי אחרי האירוע הזה".

עד כיתה ה' למד גואטה בבית הספר "מצודות". שם, הוא אומר, הרגיש שאיש לא סופר אותו ואת הוריו. "עד יום מותה אמא שלי, שהיתה מלאך, לא ידעה לקרוא או לכתוב בעברית. אני זוכר שבאתי הביתה ואמרתי לה שאני צריך לכתוב חיבור על 'פרפר פרפר, פרח חי' של חיים נחמן ביאליק, והיא לא הבינה מה אני רוצה מחייה. אמרה שהיא מכירה רק שירים של אום כולתום. אז לא הייתי מכין שיעורי בית. הפכתי לילד משועמם שבכל יום קיבל עונשים על עונשים. אחרי שאחי נרצח לא היה בכלל על מה לדבר".

יגאל גואטה: "האירוע הזה היה פרי זלזול של הממסד. כשנפלו בקריית שמונה קטיושות היו באים, מצטלמים, עושים שואו – ואחר כך ממשיכים להזניח את העיר. אל תתבלבלי: גם היום הפריפריה לא מעניינת את הממסד"

כשכלו כל הקיצים, אביו של גואטה, שהיה גבאי בית כנסת, החליט לפנות לפעילי "יד לאחים", שבשנות ה־70 שילבו ילדים מהפריפריה בתוך ישיבות. כשגואטה הילד ראה שבישיבת "מגן הילד" בבני ברק יש מגרש כדורגל על הגג, הוא הודיע ששם הוא רוצה ללמוד. הילד שחיפש כדורגל מצא מלוכה בעולם שבו המורים יושבים עם התלמידים להכין שיעורי בית.

"עברית, חשבון, טבע, גמרא - הכל לימדו בישיבה. ויש מי שעונה לשאלות שאני שואל. פתאום אני מבין את החומר, פתאום לא כזה מטומטם. נכנסתי לאטרף של לימודים, מתחנן שייתנו לי עוד קצת לקרוא אחרי כיבוי האורות".

בסוף כיתה ו', כשמוריס גואטה הגיע לבני ברק, מהלך שלושה אוטובוסים כל הדרך מקריית שמונה לבני ברק, הוא היה בטוח שמנהל הישיבה טעה בילד כשאמר לו שיגאל הוא יהלום שיוקפץ כיתה. "אבא פרץ בבכי, ואני בכיתי ביחד איתו".

בסוף כיתה ח' נשלח גואטה ל"בית תלמוד" בירושלים, ישיבת עילית קטנה שרק ספרדים בודדים זכו לבוא בשעריה.

לגור בקריית שמונה מעולם לא חזר, הוריו נשארו לחיות בה עד יום מותם. הוא זוכר איך אביו, אדם שמעולם לא קרא תיגר על הממסד, צרח על נשיא המדינה אפרים קציר, שהגיע לביקור בעיר והציע לו, כפיצוי, דירה עם חנות קטנה במרכז. "אתה מציע לי לקבל הטבות על חשבון הדם של הילדים שלי?!", אמר לכבוד הנשיא. "אני קברתי בקריית שמונה בן וכלה, ובקריית שמונה אני אקבר! רק תעזרו לי לעשות ספר תורה לעילוי נשמתם".

ועזרו באמת?

"אין לי מושג אם הגיע כסף. אני רק יודע שאחרי שנים רבות אבא שלי עשה ספר תורה, וכל חיינו סבבו סביב הספר הזה, כאילו הוא היה יעקב ומרים בעצמם".

גואטה מדליק סיגריה, אולי בעשן שלה ימצא כוח להמשיך. "את יודעת, השתתפתי פעם בדיון בכנסת על אחים שכולים ועל הפסיכולוגים שמלווים אותם. אמרתי שם שאני עד היום מחכה לפסיכולוגים האלה. איתנו אף אחד לא דיבר. אף אחד לא לקח אותי לשיחה, להבין מה עובר עלי".

"העיר היתה אוטופיה"

"הבית בקריית שמונה" הוא הראשון בטרילוגיה שאותה מתעתדת ליסה פרץ (51) להקדיש לעיר שבה גדלה. היא נולדה בניו ג'רזי, וב־1981 הגיעה לקריית שמונה ביחד עם אמה ועם אחותה הקטנה. זמן קצר אחרי שהשתקעו בעיר לקחה אותה אמה לסיבוב ברחוב יהודה הלוי, סיפרה לה על שהתרחש שם.

"הייתי ילדה בת 9, וזה הפחיד אותי", אומרת לי פרץ כשאנחנו מהלכות ברחובות קריית שמונה, כל הדרך אל הבלוק ביהודה הלוי. הפעם האחרונה בה הסתובבנו ככה בעיר, היתה באמצע שנות ה־80, כשהעיתון "חדשות" שלח אותי לראיין את פרץ, אז הילדה בת ה־12 שהופיעה בתשדיר הבחירות של הליכוד ב־1984. ילדה מחוננת עם עברית רהוטה, שתיארה את החיים בצל קטיושות ואת האהבה הגדולה שלה לקריית שמונה. אהבה שבוערת בה עד היום, 30 שנה אחרי שעזבה אותה כי חלמה להיות עיתונאית.

והעיר אוהבת אותה בחזרה. בפלאפל עמר, במספרה של איציק מרציאנו, בקפה, או ככה סתם ברחוב - כולם מזהים את הבת של שוש פרץ מהעירייה. "קריית שמונה היתה אוטופיה בשבילי, המקום שבו חוויתי חוויות ראשונות. כאן היו החברים שלי, עיר שהיתה כל עולמי".

אבל ב־1981, שנה שבה ירי הקטיושות מלבנון לא פסק, היה לה ברור שהיא צריכה להיות מוכנה לחדירת המחבלים הבאה, אם תבוא. בלי שאיש יידע, בילדותה ובנעוריה היתה נכנסת לבניין ביהודה הלוי, עולה ויורדת במדרגות המוזנחות, מתכננת דרכי מילוט דרך הפיר, חושבת איך היתה מצילה את הקורבנות, איך היתה מורידה אותם למטה בחבל. "כי בגיל 9 היה לי ברור שיבואו להרוג גם אותי", היא אומרת כשאנחנו נעצרות מול הכניסה.

חנה בר־ששת (59) היתה בת 10 ביום הפיגוע, ילדה שנתנה לסקרנות להוביל אותה אחרי ההמון לתוך ההמולה שאחרי הטבח, עד שהגיעה למדרגות מול הכניסה לבניין הדמים. "היו שם מפלים של דם, נהרות, כל כך הרבה דם וחתיכות בשר. זה היה מראה נורא, אבל לא יכולתי לזוז", היא אומרת זורקת מבט לראותשהכל בסדר עם הנכדים.

חיים שלמים נמנעה מלחלוף על יד המקום. קיבלה הלם כששמעה שהבת שלה עוברת לגור בו, אפילו שזה רק סידור זמני, עד שהיא ובעלה יסיימו לבנות את הבית שלהם בשכונת יובלים. "הודעתי לבת שלי שלבלוק הזה אני לא נכנסת, אבל אין ברירה. קשה עם ילדים קטנים. אז אני מגיעה לכאן רק בבוקר, לעזור לה . להישאר לישון אני לא מוכנה. מזל שהיא גרה בקומת קרקע, ככה בכניסה. כי לעומק המסדרון אני לא נכנסת. בטח שלא עולה במדרגות".

חנה בר־ששת, שבגיל 10 היתה עדה לפיגוע: "היו שם מפלים של דם, נהרות, כל כך הרבה דם ופיסות בשר. המראה היה נורא, אבל לא יכולתי לזוז. הבת שלי גרה היום זמנית בבניין הזה, וקשה לי להיכנס. בטח לא להישאר לישון"

מגג הבניין שבו התבצרו המחבלים רואים היטב את הרי הלבנון, את בית ספר קורצ'אק ואת הבניין שבו גרה משפחת דוקטורי. "אנחנו גרנו בהרצל, בבית הכי גבוה בקריית שמונה", נזכרת אורלי דוקטורי, הבכורה מבין ארבעת ילדיהם של רחל ואורי, אחותו הגדולה של יוסי היפה. שולמית (שולה) כהן, שנרצחה בפיגוע, והיא רק בת 14, היתה חברה שלה.

אורלי זוכרת היטב את היום, את הכאוס ברחובות, את ריח גופת המחבל שנשרפה בכיכר, את הצעקות, ואיך כל איש זר שעבר ברחוב נראה לה כמו מחבל. זוכרת את הפחד שהתיישב על קריית שמונה ושינה אותה לתמיד. את ההדרכה בבית הספר איך לקפוץ מגובה ולנחות נכון. איך היא ויוסי היו עומדים בחלון וזורקים כלים כדי לראות מה מחכה להם אם לא ייפלו נכון. את תרגולת הלילה שבמסגרתה היו מצמידים מקרר מאחורי הדלת, את ההנחיות של אמה איך להחביא את אחיהם הקטן אם יבואו מחבלים, ואיך לחסום לו את הפה שלא ירעיש.

זוכרת את האקדח שאביהם הכניס הביתה. ואת ההבנה שאיש לא באמת יודע, עד היום, מה באמת עבר על קריית שמונה. "אני זוכרת שנסענו לצפת, לדודה שלי, ואף אחד לא ידע על הפיגוע הזה. אני חושבת שבסרט שלה ליסה פרץ עשתה חסד גדול עם המשפחות וחסד גדול עם העיר כולה".