סיפורה של שפחה נרקיסיסטית

"להיות מובלת/ ללכת בראש מושפל מבלי לראות לאן.../ מבלי לדבר. כי אסור./ מבלי לשמוע היטב. כי הכובע עוטף את האוזניים./ אחרי 10 דקות את מאבדת אוריינטציה... בסיבוב הראשון שלנו... הקהל מפרגן ומריע/ בסיבוב השני פחות. בסיבוב השלישי, אנחנו כבר חלק מהנוף.../ כמה מהר כולנו מתרגלים לדיכוי של האחר/ הייתי שפחה".

כך תיארה משתתפת במיצג השפחות את המצב הרגשי המעורער שאליו היא נכנסת במהלך המחאה. מנשים עצמאיות בשר ודם, "השפחות" הופכות לאובייקט, חפץ, מיצג שנועד שיסתכלו עליו. הן מוותרות על האינדיבידואליות כדי להמחיש את דיכוי הנשים המכוסות והממושטרות בחברה דתית וחרדית. הדימוי שהפך לקונספט נועד להפחיד את כולנו מפני העתיד. אבל כבר בהווה, מדובר בשימוש ציני בנשים, בגופן ובנפשן, כדי לקדם אינטרסים שאינם קשורים בהן, בתוך מחאה שמובילים בעיקר גברים.

הבאזז התקשורתי האחרון עוסק בהדרת נשים. אירוע רודף אירוע וכל מקרה מסוקר ומפורשן, מועמס באג'נדה הנכונה. נהג אוטובוס מבקש מנערות להתכסות ולשבת מאחור; עיתונאית מפרסמת פוסט נסער על חרדים שביקשו ממנה לעבור מקום בטיסה; מוקם "קו חירום למקרים של הדרת ילדות, נערות ונשים במרחב הציבורי", ועוד ועוד. אף שאין הנחיה מוסדית שמדירה נשים או החלטות ממשלה חדשות בנושא, נדמה שמדובר בבעיה לאומית בוערת. הסערות לא שככו אפילו כשבממשלה גינו את המקרים שתועדו, או כאשר הנהגים הושעו מיידית. גם לא כאשר שרת התחבורה הצהירה שהנושא יטופל בחומרה. הדרת נשים איז אין דה האוס. 

נוכחות מאבקים ספציפיים בקדמת הבמה הציבורית קשורה תמיד בכסף. קמפיין מי טו, למשל, שסחף בעיקר נשים משכבות חזקות, קודם על ידי התקשורת בלהט. דימוי השפחה, שהפך בגל המחאות האחרון לסמל פמיניסטי ולאייקון ישראלי בורגני, אף הוא אומץ ברובו על ידי נשים משכבות מבוססות, ולכן הוא משווק החוצה בגאווה. באותה עת הוא מופנה פנימה כלפי נשים שאינן חלק מאותה קבוצת השתייכות. מאחר שלשמאל האשכנזי יש עדיין מונופול על הפמיניזם, רוב הנשים הלא אשכנזיות, בוודאי אלה שאינן מזוהות עם השמאל, לא נתפסות בציבוריות כאוטוריטה פמיניסטית. עבור פוליטיקאיות מהימין, המצב אף חמור יותר: הן סופגות באופן יומיומי את הכינוי "שפחות", וגרוע מכך, רואים בהן כאלה באופן טבעי.

שיהיה ברור - דיכוי נשים קיים בישראל, כמו בכל החברות, שמרניות וליברליות כאחת. אלא שהניסיון לקחת עליו בעלות, למסגר ולמסחר אותו במנותק מהמציאות, אינו מקדם רעיונות פמיניסטיים. להפך, הוא מרוקן אותם מתוכן. השימוש בכאב של נשים כדי לחזק את האופוזיציה לממשלה דרך מכירת חפצים ממותגים של שפחות (תיקי בד, מחברות וכו') - רק מדגיש את הוואקום הערכי של הפמיניזם בישראל.

נשים מביטות בנשים אחרות ורואות שפחות. מולן מוצבים המודלים הפמיניסטיים הנכונים: נשיאת ביהמ"ש העליון, היועמ"שית, והמודל הפחות ממסדי אך אשכנזי, אם לחמש ופרופ' שקמה ברסלר. האימהות והסבתות של חלקנו, שמהוות לא פעם מודל אישי של כוח, מעולם לא היו מודל חברתי רצוי. הן לא איישו תפקידי מפתח בתנועה ולא נתפסו כראויות לקחת חלק בעיצוב סדר היום הפמיניסטי בארץ. מיצג השפחות אמנם שולי יחסית, אבל האמירה היוצאת ממנו מעידה על התפיסות הגזעניות והאנטי־פמיניסטיות המושרשות בתנועה הפמיניסטית בישראל.

אז מה מוביל נשים חזקות לקחת חלק במיצג שדורש מהן להתפשט מסממני מעמד, זהות ואישיות ולעבור החפצה טוטלית? ייתכן שדחף אקסטרימי לחוות דיכוי של נשים (אחרות); סולידריות אין שם. הדרה ממושכת של נשים רבות תוך התבצרות בגבולות המעמד והצבע גזרה פמיניזם מנותק, בדלני ומרוכז בעצמו. הפמיניזם בישראל הפך לנרקיסיזם.