להציל את דימום העסקים הקטנים

ישראל נמצאת כיום באחת מתקופות המשבר הגדולות בתולדותיה. ניתן לראות זאת דרך יוקר המחיה שנמצא כעת בשיאו, מחירי סחורות שעולים ב־10%, ולצידם השכירויות. ומהעבר השני אנו חוזים בתחילתו של מיתון, כך לפי נתוני הרכישות בכרטיסי האשראי ונתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

מי שנמצאים בתחתית שרשרת המזון ואשר עלולים לשלם מחיר כבד הם העסקים העצמאיים הקטנים, שיכולותיהם לשאת את ההתערערות הכלכלית קטנות יחסית. הם לא נהנים מיציבות פיננסית כשל העסקים הגדולים, וכעצמאיים - אין להם רשת ביטחון סוציאלית כשל שכירים.

כמעט 30% מהעסקים הללו הם עסקים בבעלות נשים. נשים עצמאיות, שהקימו את העסק בשתי ידיהן ושהם מהווים עבורן ציר פרנסה וכלכלה עצמאית, ללא תלות במעסיק כזה או אחר.

כ־56% מכלל העסקים הקטנים הם עסקים של עובד אחד או עובדת אחת, עסקים שעל פי רוב מנוהלים בבית. אלה עסקים שמחזיקים לעיתים קרובות משפחה שלמה, ושתלויים לרוב בבריאותה ובזמינותה של אישה אחת. אלה הם עסקים (ומשפחות) ללא עודף של ידיים עובדות או של תזרים מזומנים. המשמעות של חוסר הוודאות ושל ההתמודדות עם המשבר עבור רובן, ככל שאין רשת ביטחון, היא מכה ניצחת עד כדי אובדן העסק, אובדן העצמאות הכלכלית וכניסה לחובות.

בואו ניקח לדוגמה את לילך, אם לשניים ללא השכלה אקדמית, שגרה בעיר קטנה בדרום.

מאז ומעולם היא חלמה להיות בעלת עסק לקוסמטיקה, עסק שיאפשר לה לשבור את תקרת הזכוכית כשכירה חסרת השכלה מהפריפריה. עבורה, רק העסק הקטן, בשילוב היכולות שלה, יביא לפרנסה איכותית ולמימוש עצמי. ללילך יש לקוחות, היא הצליחה, אבל כדי שתוכל לטפל בלקוחותיה היא נאלצת לרכוש עבור העסק מוצרי קוסמטיקה באלפי שקלים. כדי שתוכל לעשות זאת היא לוקחת הלוואה מהבנק.

המצב הכלכלי הקשה גורם לה למצוקה קשה. מצד אחד, המוצרים שהיא נוהגת לקנות עבור הטיפולים שהיא מעניקה ללקוחותיה מתייקרים בהתמדה, וגם הריבית על ההלוואה שהיא לקחה מהבנק עולה, ומנגד - היא חוששת שאם תעלה את המחירים לקוחותיה יפסיקו לבוא.

עסקים קטנים וזעירים שמספקים פרנסה למשפחותיהם טובים לחברה ולכלכלה הישראליות - ולא רק לבעליהם. כל עסק כזה, העומד יפה על רגליו, חוסך את תקציבי הרווחה שהמדינה היתה נאלצת להזרים למשפחה. גם אם מדובר בעסק שמכניס לא יותר מ־6,000 שקלים בחודש - 1,000 עסקים כאלה מוסיפים לתל"ג 60 מיליון שקלים וחוסכים מיליונים נוספים בסעיפי הקצבאות.

למדינה יש יכולת לסייע לאותם העסקים לשרוד ימים של משבר. בין היתר, על ידי הנהגת מנגנון פחת מואץ מצד רשויות המס, שיטה לעידוד השקעות הון באמצעות הטבות מס, הקמת רשת ביטחון סוציאלית שתיקח על עצמה לתמוך בעסקים הקטנים כפי שעשו במדינות ה־OECD, והקלות ברישוי עסקים ובתשלומי הארנונה.

יש לעשות כל שניתן כדי לאפשר לעסקים לשמור על פעילות תקינה ולמנוע ממשפחות שלמות לרדת אל מתחת לקו העוני. הפקרה של נשות העסקים ושל בעלי העסקים הזעירים והקטנים תהיה חמורה בהרבה מהושטת היד לכיס המדינתי, ומהסדרה חוקית ויישומית של מנגנוני מניעה ושימור מפני הגל.

ההחלטה ללכת בדרך עצמאית היא צעד אמיץ, שיותר ויותר נשים עושות אותו. זוהי החלטה על שבירת תקרת הזכוכית האישית, הנובעת מחוסר השכלה, מגיל, מפערי תרבות ושפה, ועוד.

מתווה פיצויים הוגן הוא המינימום שהמדינה יכולה לעשות כדי לחזק אותן. שמירה על נשים אלו כמצליחות היא שמירה על תא משפחתי, על דור העתיד ועל הכלכלה לטווח הארוך.