הגבול בין "הפגנה" ל"הטרדה"

כל ישראלי שיצא אי־פעם את גבולות ישראל, מכיר את התחושה: ברגע שעוברים את ביקורת הדרכונים - הופכים לשגרירים. מצב הצבירה של הזהות הלאומית של הפרט משתנה כשהוא נמצא מחוץ לגבולות ארצו; הזהות מועצמת, מרוכזת והופכת להיות מגדיר הרבה יותר משמעותי בתודעתו ובחווייתו של האדם.

כשאישיות פוליטית יוצאת את גבולות ישראל, גם לחופשת סקי פרטית אבל בעיקר בנסיעות ייצוגיות או בנסיעות עבודה, קורה דבר קיצוני הרבה יותר: הנשיא, ראש הממשלה, השרה, חבר הכנסת, יושבת ראש הוועדה או הפקיד הבכיר, משילים מעצמם לחלוטין את אישיותם, את שמם ואת זהותם. הם הופכים להיות כל־כולם המדינה ששלחה אותם ושאותה הם מייצגים. הם אינם יותר מאשר סמל מנורת שבעת הקנים, שמתנוסס על דש מקטורנם ובחזית מכוניתם.

ועל כן, איך שלא נהפוך את זה, כשמפגין ישראלי או אמריקני או מה שתבחרו, מתנהג בברוטאליות כלפי נבחר ציבור ישראלי שבא לבקר בניו יורק או בכל מקום על פני הגלובוס, הוא בכלל לא מפגין נגד השר עמיחי שיקלי או ח"כ שמחה רוטמן או פלוני או אלמוני. הוא מפגין בברוטאליות נגד מדינת ישראל, יהיו טענותיו צודקות ככל שיהיו ותהיה הביקורת שלו על הממשלה הישראלית חשובה ככל שתהיה.

כששר ישראלי מבקר בניו יורק במסגרת ביקור רשמי וממלכתי, להפגין מולו ולצעוק כנגדו ברחוב זה לצעוק נגד המדינה, וזה פסול לחלוטין - אלא אם כן מישהו הכריז על סכסוך עם המדינה, אבל אז עדיף שלא יניף דגל כחול־לבן.

זה לא רק הנבחר שנמצא במצב חו"ל והוא כאמור סמל ולא פרסונה, אלא גם מהמוחה עצמו הייתי מצפה להתנהגות שמבטאת את התהליך הטבעי שפוקד כל ישראלי השוהה הרחק מאדמתו ומשפתו ונפשו הומה אהבת העם והארץ.

והנה, גם אני נפלתי בפח שכולם נוטים ליפול בו: אני מתייחס למפגין שנטפל לחבר כנסת שהולך עם אשתו ברחוב הומה בלב מנהטן ותוקע לתוך אוזנם במגפון, במונחים של שבירת כללי משחק פוליטיים כן־או־לא ובמונחים של כבוד ושל נימוסים דיפלומטיים. כאילו עצם הפעולה, כשהיא מתבצעת כאן אצלנו - בתל אביב ובכפר סבא, בירושלים ובאשדוד - לגמרי לגיטימית ויש להכיל אותה.

ובכן, סליחה. לא ולא ולא. במסגרת הטרפת הכללית מישהו התבלבל. הרדיפה המתוזמנת נגד פוליטיקאים מול ביתם או מול מכוניתם או מול בית הספר של ילדיהם או מול אולם שהם מופיעים בו, כשהיא לא ספונטנית ולא חד־פעמית אלא מתוזמנת ומאורגנת כשיטה, היא חרפה אלימה, גסה פי מיליון יותר מה"אלימות בכבישים" ומ"תרבות השיח באולפנים" ושאר יבבות טהרניות שנשמעות אצלנו מעת לעת.

חדירה למרחב פרטי בכוחניות היא אלימות שמעבירה מסר אלים ויוצרת אקלים אלים, שאומר: אם זה מספיק חשוב, אזי מותר הכל. ואיך נדע אם זה מספיק חשוב? בדיוק. כל אחד יכול להחליט מה מספיק חשוב מבחינתו ומה לא.

שולי המחאה מותחים כל העת את החבל, מרחיבים את גבולותיה ונותנים דרור ליצרים קיצוניים ומוגזמים. על ליבת המחאה, שכבר מזמן הבעתי את ההכרה שלי בלגיטימיות שלה, להרים קול נגד המגמה הזאת ולמחוק לחלוטין את יוזמות ההפגנה האישיות נגד נבחרי ציבור ובני משפחותיהם.

אני גם בטוח במאה אחוז שהתמונות והקולות האלה מזעזעים ומדאיגים חלק עצום מהאנשים, שאך לפני שבועות אחדים מילאו את רחוב קפלן בתל אביב ומקומות אחרים ברחבי הארץ במחאה נמרצת. איפה הם היום? קולם צריך להישמע. הם לא אמורים לשנות את דעתם ואת עמדתם. הם אפילו לא אמורים לשנות את תמיכתם בקו התנגדות נוקשה. רק לשים גבול בין "הפגנה" לבין "הטרדה". מעשי ההטרדה האישיים, תמיד ומכל צד, ראויים לכל גינוי. הם מחוץ למשחק.