הריבון במדינה כלשהי הוא מי שיכול או יכולים להכריז על מצב חירום, כלומר - מי שיכולים להשעות סמכויות חוקיות של אחרים ולברוא לעצמם סמכויות חדשות על דעת עצמם.
יהיה מה שיהיה התוקף של האבחנה הזאת לכלל המדינות, למרבה הצער היא רלוונטית למשטר כיום במדינת ישראל.
היא שאולה מהתאורטיקן הגרמני הידוע לשמצה קרל שמיט, הוגה נאצי ששמאל מעין־אנרכיסטי שואב ממנו השראה לאחרונה. מדכדך לגלות שאבחנתו הפרו־רודנית של אותו איש רע נעשית יותר ויותר מתאימה להבנת המשבר החוקתי, שתקף את מדינת היהודים מתחילת המחטף של אהרן ברק בשנות ה־80 וה־90 ועד לשפל החמור הנוכחי.
איננו חייבים לקבל בצורה גורפת את טענת שמיט שהריבונות מצויה בידי מי שיכולים (ויודגש: יכולים, לאו דווקא מוסמכים) להכריז על מצב חירום, להשעות סמכויות חוקיות ולנכס לעצמם סמכויות שלא כחוק. במקורה, טענתו של שמיט נועדה להפשיט את המשטר הדמוקרטי מיומרותיו הייצוגיות ולהפריך את הרעיונות של "שלטון העם" ו"ריבונות האזרחים". הוא כפר בעצם ההיתכנות של ריבונות אזרחים וראה בה סיסמה המסתירה את הריבון האמיתי. לכן, בזקנתו, בהיותו מוחרם בגלל תמיכתו בנאצים, טענותיו מצאו חן בעיני בוגרי השמאל החדש באקדמיה. לדעתו, מי שיכול להכריז על מצב חירום, ושאכן הוכיח את יכולתו בעצם ההכרזה או בניכוס הסמכויות, חשף שגם לפני כן הוא־הוא היה הריבון האמיתי, ולא האזרחים.
אצלנו טענתו אושררה, לאסוננו, כמו שנחשף בסכסוך בין הכנסת הנבחרת והממשלה שנבחרה בה לבין חלק מהציבור: הריבון האמיתי בישראל הוא ממסד לא־נבחר שבראשו 15 שופטים. נתגלתה לעין כל העובדה הנסתרת שהממסד הזה היה הריבון האמיתי שמשל פה גם לפני כן.
הצבא והמשטרה נקראו לציית לבג"ץ, ולא למפקדת החוקית שלהם, הממשלה הנבחרת. הרמטכ"ל הלוי והמפכ"ל שבתאי אכן יצרו רושם ברור שלא יצייתו לממשלה, כנדרש בכל משטר דמוקרטי, ולא הועמדו במקומם. בשתיקה ארוכה גיבה הרמטכ"ל מרי בצבא, ואף לא גיבה את מפקד חיל האוויר בבואו להתמודד עם סחטנות של טייסים. הוא, ובעקבותיו שר הביטחון גלנט, איימו למעשה על הממשלה מכוח אותו המרי, בדרישה שתעצור את התיקון לחוק יסוד: השפיטה. מטה הפלמ"ח הוקם מחדש, הפעם מחוץ לצבא, בראשות "לשעברים" פרועים שפעלו כמו שועלים בכרם צה"ל. הכל, כמובן, בשם הממלכתיות. הצביעות אפילו לא הוסוותה.
בג"ץ ניכס לעצמו ב־2018 סמכות מומצאת לבטל חוקי יסוד, ללא הסמכה בחוק כלשהו. עכשיו הוא הסכים לדון בעתירה נגד התיקון לחוק יסוד: הממשלה, "חוק הנבצרות". העתירה נועדה לשמר את לפיתת הברזל של מערכת המשפט את מינוי ראש הממשלה ושריו, לצד לפיתתם את יכולת הממשלה לקבוע מדיניות לישראל, באמצעות מעמד שלטוני עליון ליועצים המשפטיים, שליחי בג"ץ ברשות המבצעת. באותה הרוח הכריז לאחרונה נגיד בנק ישראל שיש לשמור על עצמאות המוסדות הישראליים. עצמאות ממי? לא מממשלת ארה"ב, למשל, אלא מכנסת ישראל ומהממשלה שהיא ממנה.
הריבון האמיתי בישראל ברור: רשת של צבא, משטרה, ארגונים חשאיים, בנק ישראל, הפקידות ובראשה היועצים המשפטיים, ומעל לכולם - בג"ץ. לאזרחים מותר להשתעשע בפוליטיקה כל עוד אינם מתיימרים לתבוע מנציגיהם לשלוט, כדרישת בוחרי הימין המסרבים להיות נתינים - ועוד מסוג ב', נחותים מהנתינים סוג א' הקרובים לריבון.
הממשלה חייבת לענות: כיצד תוחזר הריבונות לאזרחים? ואיך תשוקם כאן רוח אזרחית במקום אינפנטיליות של נתינים ("מי ישמור עלינו")? אין כל תכלית למו"מ המתנהל עכשיו. נציגי האופוזיציה לא יתפשרו על סמכות הריבון האמיתי, ממסד הקצונה והפקידות בראשות בג"ץ. הרי הוא השומר מפני הנתינים ה"נבערים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו