בג"ץ לא דורס את הילדים החרדים - הוא מפרק אימפריה של תלות

לא מלחמה על כסף - קרב על שליטה.השבוע,כשבג"ץ עצר בצו ביניים העברת כספים קואליציוניים בהיקף של כמיליארד שקלים לחינוך החרדי- בהם מאות מיליונים למוסדות שאינם מלמדים לימודי ליבה ואינם נתונים לפיקוח - נשמע שוב הניגון המוכר: "פירומנים", "הכרזת מלחמה", "פגיעה בילדים".

יצחק גולדקנופף וחבריו למפלגות החרדיות מיהרו לעלות על בריקדות השנאה, בניסיון לצייר תמונה של רדיפה דתית. אלא שהאמת, כרגיל, נמצאת עמוק מתחת לערימת הסיסמאות: זה לא סיפור על כסף - זה סיפור על קריסתו של מנגנון שליטה ישן.

כדי להבין את הלחץ במסדרונות ועדת הכספים, צריך להבין כיצד השיטה פועלת. במשך שנים, ההנהגה החרדית לא רצתה תקציבים מסודרים, שקופים, מפוקחים ומעוגנים בחוק. היא רצתה בלאגן מאורגן. למה? כי בתוך הבלאגן - הכוח נשאר אצל המתווך.

הערפל התקציבי איננו תקלה, אלא תוכנית עבודה. הוא מייצר מצב שבו כל שקל שעובר נצבע בצבע של "הישג פוליטי". כך נוצר מנגנון של תלות מוחלטת: המצביע חייב להאמין שבלעדי הנציג שלו בכנסת - הילד שלו ירעב. ברגע שבג"ץ דורש קריטריונים ברורים, פיקוח אמיתי ושקיפות, הוא לא רק עוצר כסף; הוא מפרק את מונופול ה"מאכעריות" שהפך את הציבור החרדי לבני ערובה של נציגיו.

השליטים האמיתיים של הרחוב החרדי - לעיתים אף יותר מחברי הכנסת - הם בעלי המוסדות. הם מחזיקים במפתחות לשער הכניסה של החברה: הם קובעים איזה שידוך ייצא, מה יהיה ה"שם" של המשפחה בקהילה, ומה יהיה מעמדה החברתי. בין הח"כ לבעל המוסד נכרתה ברית ברורה: הח"כ מזרים כספים בצינורות שאינם עומדים בסטנדרטים של פיקוח וקריטריונים, ובעל המוסד מספק כוח פוליטי ושליטה מוחלטת בציבור.

זהו כוח בלתי מוגבל, שמאפשר למנהל המוסד להיכנס לאנשים לכיס, לארון הבגדים ולטלפון הנייד. הוא זה שיחליט אם האימא מתלבשת "נכון", איזה מכשיר קשר יהיה לאבא, והאם בכלל מותר לו לצאת לעבוד ולפרנס את משפחתו. כל עוד הכסף עובר כהישג פוליטי ולא כזכות המעוגנת בחוק - מנהל המוסד הופך לאלוהים קטן.

ובתוך ה"חצר האחורית" הזו, נטולת פיקוח ודין וחשבון, מתרחש הניצול המביש ביותר של המורות והגננות החרדיות. בחסות הבלאגן התקציבי, יש מנהלי מוסדות שמתעמרים בעובדות: משלמים פחות מהנדרש, מונעים תנאים סוציאליים, ומפטרים אותן מדי קיץ כדי שלא יצברו ותק. הם פוחדים משקיפות - כי שקיפות היא חומר חיטוי. היא חושפת.

המאבק נגד לימודי ליבה ונגד שקיפות איננו מאבק רוחני; הוא מאבק עסקי. שקיפות פירושה פיקוח. פיקוח פירושו שמישהו יראה את תלושי השכר, יבדוק תנאי העסקה ויחשוף מוסדות שמתנהלים כמו אחוזות פיאודליות מימי הביניים. ברגע שיהיה סדר - ה"חצר האחורית" תתנקה, והכוח של בעלי המוסדות יתנדף.

בג"ץ לא דורס את הילדים החרדים. הוא פשוט מסרב להמשיך לממן את השלשלאות שקושרות אותם לעוני ולתלות. הוא מסרב לתת יד למערכת שבה ההנהגה גוזרת על הציבור שלה בורות מכוונת כדי להישאר המתווך הבלעדי. המאבק הנוכחי איננו על תקציב החינוך החרדי - הוא על החופש של הילד החרדי להיות אדם עצמאי, כזה שלא צריך להשתחוות למנהל המוסד כדי לקבל זכויות בסיסיות.

והאמת הפשוטה היא זו: גולדקנופף ודרעי לא פוחדים מקיצוץ בלחם ובחלב של המורים והמורות. הם פוחדים מהיום שבו הציבור שלהם יגלה שהוא כבר לא צריך מתווכים.