בתחילת השבוע נראתה מהדורת חדשות 12 כמו פגישת זום של מארגני ההפגנה בירושלים. היה פירוט מלא של לוח הזמנים ושיח על הכנות המשטרה לאירוע, כולל דיווח קטן ומובלע על החשש מקבוצות שוליים. דובר על החברות שמסכימות שעובדיהן ישבתו ביום שני ואיזו חברה עוד לא מאשרת, ואפילו היה עיסוק בתחבורה הציבורית: כן יהיה תגבור, לא יהיה תגבור.
כבר לא שפשפתי את העיניים. ההתנהלות הזאת לא חריגה, והיא לא התחילה השבוע. התקשורת הישראלית המיינסטרימית, ובראשה הטלוויזיה, הביעה את החשש שלה מקץ הדמוקרטיה כבר בליל 1 בנובמבר, כשתוצאות האמת החלו לזרום אל האולפנים. היא המשיכה לדבר על אפוקליפסה לאורך החתימה על ההסכמים הקואליציוניים, אבל אחרי ההכרזה של שר המשפטים יריב לוין על הרפורמה - כל הכפפות הוסרו.
התקשורת בחרה צד. היא ניצבת "מלא־מלא" עם המתנגדים לרפורמה. זה מתבטא בטרמינולוגיה, שלפיה לא מדובר ברפורמה אלא ב"הפיכה משטרית"; גונבי הטנק מתל סאקי לא השחיתו אתר הנצחה, הם בסך הכל "סחבו" או "גררו" - יש להם הנחת מחאה. הסיקור החד־צדדי מתבטא בהדהוד של כל קול נגד הרפורמה, גם אם הוא שולי וגם אם תחום המומחיות של הדובר כלל אינו קשור לנושא. זה ממשיך בהתעלמות מהקריטריון הפשוט של החדשות, שלפיו החדש ראוי לסיקור והישן לא.
הצופים נאלצים לראות מדי מוצאי שבת את ההפגנות, לשמוע היכן מפגינים ולהיות שם דרך המסך, אף שבשבוע השישי או השביעי כבר לא מדובר בחדשות. שלשום, שבוע שני להפגנה בירושלים, בחרו בכאן לשדר מאולפן פתוח לאורך שעות המחאה - התנהלות ששמורה לביקור של נשיא ארה"ב או חלילה לפיגוע.
תאמרו שאין כאן חדש, התקשורת מעולם לא היתה אובייקטיבית - זה נכון, עוד מימי האנחה של חיים יבין כשדיווח על המהפך. אבל נראה שגיוס כזה מתרחש רק פעם בהרבה שנים. אני מניחה שהעיתונאים והעורכים חשים שהם חייבים להציל את ישראל מעצמה. הם רק מתעלמים, שוב, מכך שחלק גדול מהעם חושב אחרת. ובדרך שבה הם פועלים הם ישיגו בסופו של דבר את התוצאה ההפוכה מזו שלה הם מייחלים. התקשורת שכחה שתמו ימי מהדורת השבט של ערוץ יחיד, שבהם בתי ישראל דוממים בשעה תשע בערב.
היום, לצד כאן וערוצים 12 ו־13, יש עוד ערוץ - 14. ערוץ ימין פרו־נתניהו. מעקב אחרי הרייטינג שלו בחודשיים האחרונים מגלה שבתוכניות שאחרי החדשות, מה שנקרא ברייטינגית "פריים־טיים", הוא כבר עוקף את כאן. זו השעה שבה משודרת "הפטריוטים": פאנל מושחז, מהודק, שמהווה תמונת מראה למהדורות. הוא לא מתיימר להיות אובייקטיבי. משתתפיו חובטים בכל מה שמקודש בערוצים האחרים. מתברר שיותר ויותר צופים בוחרים לצרוך את התכנים האלה. הם שבעו מהאינדוקטרינציה של הערוצים הרגילים.
ביום שני השבוע, יום ההצבעה על החוקים בקריאה ראשונה, הפטריוטים שברו שיא והגיעו לשישה אחוזי רייטינג. גם תוכניות אקטואליה אחרות, כמו מהדורת החדשות ו"הדו"ח של סג"ל", זוכות לשיעורי צפייה הולכים וגדלים. אזרחים שלא מוצאים את הקול שלהם - כבר לא שבויים. הם אפילו לא חייבים לכבות את הטלוויזיה. יש להם במה לצפות.
התוצאה השנייה שעשויה להיות לכל המהלך הזה היא התחזקות הליכוד וגוש הימין. התקשורת שוכחת בכל פעם מחדש שראש הממשלה בנימין נתניהו עשה קריירה מלהיות האנדרדוג, שהמתקפות האלה בונות ומשרתות אותו. היא לא זוכרת שהוא קוטף את כינויי הגנאי ותולה אותם במשרד כמו אותות מלחמה. מי שבחר בו או במפלגות הקואליציה האחרות, ואפילו מי שישב על הגדר עד עכשיו - רואה את ההשתלחות חסרת הרסן, את ההפחדות שאין להן גבול, את העיוורון והחד־צדדיות, ואומר לעצמו: יש כאן הגזמה פרועה, יש פה דריסה של צד אחד בלי לראות אותו בכלל. זה לא הוגן, אני עם הימין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו