סיכום השנה בטלוויזיה הישראלית
הטלוויזיה הישראלית מסכמת שנה אזרחית מהקשות בתולדותיה. לצד מהדורות חדשות שהתמודדו עם קצב אירועים בלתי נתפס ועשו זאת ברמה שמזכירה ערוצי טלוויזיה בינלאומיים ומרובי תקציב, כל מה שעטף את מהדורות החדשות היה בעיקר מראה לחלקים שאנחנו לא אוהבים בישראליות: מלא צעקות, רדידות והרבה אוכל שומני שמשודר כמעט מדי ערב, לצד תוכניות הריאליטי האחרות.
שיח הצעקות, האולפנים האינסופיים בכל הערוצים, הם המאפיין של הטלוויזיה של ישראל בשנה האחרונה. אפשר להיתפס לנפילות של ניר דבורי או חיים לוינסון כאירועים משמעותיים, אבל התרומה העיקרית של הערוצים המרכזיים בישראל בראשות קשת 12 היתה לרדידות השיח ולהגברת הווליום.
נכון, הם לא לבד בסיפור הזה וההידרדרות היא נחלתם של כל הערוצים (גם כותב שורות אלו צועק מדי פעם בתוכניות טלוויזיה), אבל מכיוון שמדובר בערוץ הפופולרי בישראל, האחריות עליו היא גדולה יותר.
זאת היתה שנה שחידדה את ההבדלים בין האיכות של היצירה הישראלית ב"כאן", ב־HOT וב־yes, לבין מה שנותנים לנו בערוצים 12, 13. "רצח בים המלח" שעלתה בשבוע האחרון של השנה רק חידדה את ההבדלים.
היצירה הישראלית הצליחה לשרוד שנתיים קשות גם בעזרת עשייה דוקומנטרית יוצאת דופן, שלאו דווקא היתה קשורה במלחמה. "ואנונו" היא דוגמה לא רעה לקריטיות של שידור ציבורי שכדאי שיהיה פה, אלא לוויכוח עתיק היומין לתפקידה של טלוויזיה: כאילו יש מקום רק ל"סברי מרנן" שהלכה השנה בדרך כל בשר, ולא גם לתוכניות שלא שמות את המוח על השתק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו