מקארתיזם בניחוח ישראלי

באחרונה יצא לי לפגוש אנשים שתומכים במחאה נגד ההפיכה המשפטית, אבל חוששים לומר זאת בקול רם.

לא הולכים להפגנות, לא חותמים על עצומות, תומכים בשקט. בלב פנימה. ועושים הכל כדי שלא יחשדו בהם. שחלילה לא יואשמו שהם שוחרי דמוקרטיה ושהדאגה למדינה ולצביונה עומדת לנגד עיניהם, ושהמתרחש לא נותן להם מנוח.

האחד חושש למקום עבודתו, וכספק לכמה עיריות, שבראשן עומדים אנשי ליכוד, הוא מפחד שיפסיקו להזמין אצלו עבודות.

אין משהו שישכנע אותו שחששו מופרך. הוא בטוח שמצלמים וסופרים ובודקים מי מגיע להפגנות, והוא יסומן. האחר גר בסביבה שבה מרבית שכניו מצביעי ליכוד וימינה ממנו, וחושש שלו רק יידעו שהוא תומך במחאה - ילשינו עליו ויתנכלו לו ולילדיו. וישנו השופט לשעבר, שמספר שהוא לא ישן בלילה מחרדה, אבל מנגד לא מאוורר את דעותיו מחשש שלא יזמנו אותו לשפוט בבוררויות או בגישורים. "אין מה לעשות", הוא אומר לי, "אני תלוי בהם".

כך נראה מקארתיזם. אז אולי עוד לא מלשינים אצל השלטונות, ועוד לא קם בית משפט שמעניש על התנגדות לחקיקה, אבל אם זה יימשך, לא ירחק היום ונהיה שם.

משהו רע מאוד עובר על החברה הישראלית. היא מפולגת, מפוחדת ומשוסעת מאי פעם. העומד בראשה אינו שועה לקריאות של חלק נרחב מהעם ולא מוביל להידברות. הורים שכולים אומרים שאם הרפורמה תעבור, קורבנם היה לשווא. קודש הקודשים של החברה הישראלית גם הוא הפך לחלק מהוויכוח בין ימין לשמאל, וראש הממשלה לא מגיב. הוא מוטרד מאיך מסדרים לרעייתו דירת איפור, איך מנסים לשכנע בתי השקעות שישראל היא מקום בטוח להשקעה, ומהי הדרך הקצרה ביותר להיפטר ממשפטו, שכן אחרת ריח ליזול יעלה באפו.

את המשאלה האחרונה יעניקו לו שר המשפטים ויו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, שמסתובבים שכורי כוח ועם נבוט גדול ביד. הם לא עוצרים ולא נחים. ביום שני יתחילו ההצבעות. והם מבטיחים ששום הפגנה, צעדה, מחאה, דגלים לא יעצרו אותם.

מנגד, הקולות שמזהירים שזה ייגמר בשפיכות דמים רק מתגברים. האחרון שדיבר על כך היה היועמ"ש לשעבר, ד"ר אביחי מנדלבליט, שאמר מפורשות, בראיון לאילנה דיין, שיהיו מי שייקחו חיים של אחרים על רקע ההפיכה המשטרית הזאת.

ואני שומעת גם קולות, שזה ייגמר בהפיכה צבאית. שלאחר שיהיו חללים במלחמה המיותרת בין שני חלקי העם - הצבא ישתלט על מוסדות השלטון, ויחזיק בהם עד שניתן יהיה להחזיר את ישראל לאדנים שעליהם נסעה ב־75 שנותיה הראשונות.

תמיד אמרתי שהדמוקרטיה הישראלית חזקה ותעמוד בטלטלות. בימים האחרונים אני פחות אופטימית. ובכל זאת ומתוך אותה אופטימיות אומר, שההפגנות וההשבתות והמחאות והוצאת הכספים מישראל מדאיגות מאוד את ראש הממשלה. הוא חרד למקומו בספרי ההיסטוריה. אז אין ברירה, אסור לפחד, צריך להתייצב ולהמשיך עד שתזרח השמש ולמקארתיזם לא תהי תקווה.