מדד השנאה והקיטוב: מפולגים, שונאים - אבל מוכנים להתפשר

"השנאה", כתב בסוף המאה שעברה המשורר חיים גורי, "עוברת בתולדות היישוב והמדינה לאורך כל ימי המאה הזו. היא רק מחליפה שונאים ונשנאים. אני זוכר את השנאה הזאת מאז שעמדתי על דעתי. הכל השתנה ללא הכר ברצף החופז והדחוס שבתמורות העיתים. רק השנאה, כמו המנגינה, 'תמיד נשארת'...". גורי, בן דור תש"ח והפלמ"ח, נהג לצטט מעת לעת את אמרתו של יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון היהודי שפעל בשורות הרומאים: "אין צורך להילחם ביהודים. הם יהרגו אחד את השני".

1954 שנים אחרי חורבן בית המקדש השני, בשל מה שחז"ל תיארו כ"שנאת חינם", ממשיכים השסעים והפילוגים - כשאלות מחקר וכמוקד לבירור מעמיק - להעסיק רבים. "מדד השנאה" שתנועת פנימה מפרסמת ערב תשעה באב, הוא אחד הביטויים לכך. תנועת פנימה הוקמה לפני כשבע שנים על ידי אנשי ציבור ומנהיגים מכל גוני החברה, במטרה להתמודד עם הפיצול והקיטוב בחברה הישראלית באמצעות מתווי פעולה בתחומי מחלוקת בולטים. אחד הכלים שאנשי פנימה משתמשים בו הוא "מדד השנאה", מעין מיפוי של מוקדי המחלוקת, השסע והפילוג בחברה הישראלית.

במדד של השנה, יש חדשות רעות וחדשות "טובות". החדשות הרעות הן שהקיטוב והשנאה נוכחים ומרעילים את חיינו, הן במישור הפוליטי והן בין מגזרים שונים בחברה הישראלית. החדשות הטובות - אם ניתן לכנות אותן כאלה - הן שהשנאה שאנו חווים כיום במישור הפוליטי היא במידה רבה שנאה רדודה ושטחית; שנאה שאינה עמוקה, שאינה תוצאה של מחלוקות נוקבות, ולכן אולי ניתן לשרש אותה בקלות רבה יותר.

ההוכחה המובהקת לכך, כנראה, היא שבמדד פנימה 81% מהציבור הישראלי מוכן שנבחרי הציבור שלו יתפשרו על חלק מעקרונותיהם בתמורה לאחדות. מדובר ב־99% ממצביעי יש עתיד, ב־97% ממצביעי כחול לבן, ב־64% ממצביעי הליכוד וב־62% ממצביעי הרשימה המשותפת. אלה הם נתונים שמרככים במידת מה את הממצאים הקשים האחרים. גם כאשר בודקים כיצד משפיעים חילוקי הדעות על רקע פוליטי על המקום הכי פרטי שלנו, המשפחה, המדד מלמד ש־57% כלל לא חווים חילוקי דעות על רקע פוליטי, וגם אצל 40 האחוזים שחווים אותם אין לכך השפעה על היחסים המשפחתיים. רק 3% מעידים שחילוקי הדעות הפוליטיים פוגעים בקשרים בתוך המשפחה.

בנוגע לממשלה האחרונה, זו שהתיימרה להיות מאחדת ומקרבת, 40% מהישראלים אמרו כי היא העמיקה את השסע בעם לעומת 39% שסבורים שהיא הקטינה אותו. 30% מהישראלים אמרו כי הם חוששים כיום להביע את דעתם הפוליטית בפומבי. אצל מצביעי השמאל מדובר על כמחצית, ואילו בימין כרבע הביעו חשש.

41% מהישראלים חושבים שמפלגת הליכוד היא המפלגה שתורמת יותר מאחרות להרחבת השסע והשנאה בישראל. 18% חושבים שמפלגת ישראל ביתנו תורמת לכך יותר מכולן, 10% מצביעים על מפלגת הציונות הדתית ועוד 7% על מרצ.

בגזרת שמאל־ימין - 52% מהציבור, בעיקר אנשי ש"ס וליכוד, נוטים לשנוא את מצביעי השמאל. 43% נוטים לשנוא את מצביעי הימין. 95% ממצביעי יש עתיד העידו כי הם שונאים את מצביעי הימין וכך גם 75% ממצביעי רע"מ (בסקר לא ניתנה האפשרות - איני שונא אף אחד).

מכון דיירקט פולס שערך את הסקר עבור פנימה בדק מדוע הציבור מחשיב מפלגות כמשסעות ומחוללות שנאה ומצא שרק 20% מהישראלים סבורים שהבעיה היא באידיאולוגיה של המפלגה. לעומת זאת, 70% סבורים שמחוללי השנאה הם התבטאויות לא ראויות של חברי המפלגה והשחרת מגזרים שלמים.

מנכ"ל פנימה, אורי עפרוני, מתרשם כי "הציבור נרתע מאוד מהסגנון ומהעלבונות, בין אם מדובר ב'פינוי חרדים על מריצות' נוסח ליברמן או בתיוג של 'השמאל' כסכנה לציבור".

"מדד השנאה" בוחן גם את היחס של הישראלים לחלקים שונים בציבוריות הישראלית. מניתוח הנתונים עולה כי במקום הראשון והלא מכובד ניצבים חברי הכנסת עם 51%, ואחריהם ברשימה לפי הסדר - עיתונאים (38%), שופטים (34%), ראשי ערים (20%), שוטרים (17%) ומנהלי בתי ספר ומורים (5%).

יתרה מזאת: 62% מהישראלים סבורים ש"התקשורת תורמת הכי הרבה לשנאה וקיטוב", 31% סבורים שהרשתות החברתיות הן התורמות המרביות לכך ו־24% רואים במערכת המשפט ואכיפת החוק את הגוף שתורם הכי הרבה להעמקת השסעים והשנאה.

"מקודים נימוסיים למשפחה"

שר החינוך לשעבר, נשיא פנימה, הרב שי פירון, אינו מופתע מהנתונים שדומים לאלה של השנה שעברה. פירון היה שמח לראות יותר מחלוקות על רקע אידיאולוגי. הוא סבור שדווקא אלה משככות שנאה ושסעים. "ככל שאתה יותר אידיאולוג ויש לך חוט שדרה עמוק - אינך בונה את הזהות שלך על שלילת האחר. ככל שאתה ריק יותר - האני שלך בנוי על כך שאתה צודק, כי השני גרוע יותר. מה שקורה בחברה הישראלית הוא שבגלל הדלדול האידיאולוגי אנשים משקיעים יותר זמן במציאת העוולות באידיאולוגיה השנייה, מאשר בגיבוש אידיאולוגיה משל עצמם. גם המנהיגות מכל הצדדים חוטאת בכך. היא נבנית מדמוניזציה של דמויות ורעיונות, ולא תמיד מסתתר מאחוריה תוכן. התוצאה היא שהאמוציות מנהלות את השיח הציבורי ולא האידיאולוגיה. הרשתות החברתיות, שבהן כמעט שאין פילטרים, רק מעצימות זאת".

אתה וחבריך מתארים "לכידות חברתית" כתרופה לשנאה. תאר לי בבקשה שתיים־שלוש סיטואציות שבהן פורצים החוצה השנאה והשסע ואת החלופה שלך באותם מצבים. שנאה מול לכידות חברתית; רצוי מול מצוי.

"ראשית אומר שיש הבדל בין סולידריות חברתית לבין אחווה. אחווה - זה אומר שאנחנו אחים, שאנו משפחה. במילה אחווה מסתתרת גם המילה אח. במשפחה אני מסייע לאחי גם אם איננו מסכימים, כי הוא אח שלי. הרעיון של שמיטה למשל, מספר ויקרא, אינו הגיוני במערכת של לכידות חברתית אבל הוא הגיוני במערכת של משפחה. אם האח שלך יפשוט רגל - אתה תיתן לו הכל. הלכידות החברתית שאני מכוון אליה מבקשת לתרגם את היחסים בין הקהילות, ובמקום קודים נימוסיים שטחיים, להפוך אותם לקודים של משפחה. משפחה לא מפרקים. לא אומרים בוגד. לא אומרים סמרטוט. במשפחה אומרים: אתה טועה. אני אשכנע אותך".

דוגמאות?
"כשאדם ממוצע שומע על תאונה בכביש 60, השאלות הראשונות שעולות בראשו הן - האם אלה ערבים או יהודים? האם הם מהיישובים היהודיים? האם אני מכיר אותם? אני חותר למציאות שכאשר בבני ברק או בת"א שומעים על אסון - גם אם האסון פקד יריב שנוא - יחושו צער. האם עוני בקבוצה שנואה מצער אותנו? האם כשהרשויות בקהילות שנואות קורסות, אנו נחלצים לסייע להן? לכידות זה לא להיות עסוק בלהסביר למה זו לא הצרה שלי, אלא לראות בצרת אחיך, גם השנוא, צרה שלך. האם ההבדל ברמת השירותים בין בית חולים בצפון לבית חולים במרכז כואב למי שחי במרכז?".

פירון מאוכזב מכך שהפילוגים והשסעים על רקע "שבטי־מגזרי", עדיין דומיננטיים. על פי "מדד השנאה", החברה הישראלית נוטה לשנוא מיעוטים: 40% מהישראלים נוטים לשנוא את הערבים, 20% את החרדים, 17% את המתנחלים ו־13% את קהילת הלהט"ב.

השנאה הכי גבוהה לערבים היא בקרב מצביעי ימינה (77%) והליכוד (72%). היא נמוכה, אולי במפתיע, בקרב יוצאי בריה"מ ומצביעי ישראל ביתנו. לעומת זאת, השנאה הכי גבוהה לחרדים היא בקרב מצביעי ישראל ביתנו (55%). החילונים שונאים את החרדים יותר מאשר את הערבים. בקרב שונאי החרדים - 22% הם מצביעי שמאל. לעומת זאת רק 5% מהחרדים שונאים חילונים ו־0% ממצביעי השמאל שונאים ערבים.

גם השד העדתי עדיין איתנו: 64% סבורים שגם היום קיים שסע בין מזרחים לאשכנזים, 33% מהישראלים נוטים לשנוא את יוצאי בריה"מ, 30% נוטים לשנוא מזרחיים, 26% נוטים לשנוא אשכנזים ו־11% נוטים לשנוא יוצאי אתיופיה.

יש מי שטוען שכבר שנים מזריקים לנו לתודעה שאנו חברת שבטים מפולגת, ערב מלחמת אחים, שהסולידריות והיחד בשפל, ושהתיאור הזה כשלעצמו מנכיח אצלנו תפיסה שאנחנו ייצרנו כאן חברת קונפליקט מסוכסכת ומסוכנת, ושבסוף - אנשים מתרגלים לרעיון שכולם כאן שונאים את כולם.

"בראייה שלי, מדינת ישראל - אחרי הכל - היא מדינה עם המון פלאים, שמוכיחים כי בבסיס אנחנו מתקלקלים ולא מקולקלים. גם מי ששונא חרדים יודע מי מנהל ויוזם מפעלי חסד דוגמת יד שרה וזק"א, וגם יודע שהם יעזרו לו. כמה ששונאים רוסים, בסוף, כשתהיה מלחמה באוקראינה, צעירים וצעירות ישראלים יהיו שם ביחס המספרי הכי גבוה בהשוואה למדינות אחרות. אין אף מדינה בעולם שמציגה מודל של מכינות קדם־צבאיות וכל כך הרבה תנועות נוער כמונו. דווקא בגלל שהבסיס הוא משפחה, הקריאה היא לתיקון. המעורבות שלי כ'פנימה' לא נועדה להנציח אלא למזער ולתקן. תשעה באב זה הזמן לעשות זאת".

"מדד השנאה" הזה - הוא לא קצת כמו הדיווחים בתקשורת על אירועי התאבדות, שהחוקרים טוענים שרק מגבירים את התופעה?
"אני באמת הרבה פעמים מתלבט מה גורם לציבור לזוז ממקומו - אם כשאני אספר לו כמה אנו טובים, או כשאשמיע אזעקה. רוב השנה אני עסוק במציאת פתרונות. ישראל אלדד סיפור פעם שאצלו בבית יש ארון עם תשמישי קדושה: חנוכייה לחנוכה, פמוטים לשבת, גביע לקידוש וגם פסלון של טיטוס. למה טיטוס? בתשעה באב, סיפר אלדד, אני עומד מול הפסל - מצביע עליו ואומר לו: 'איפה אני ואיפה אתה?'.

"לכל חג יש את תשמישי הקדושה שלו. לעשות את מדד השנאה בט' באב, זה בסדר. זה כמו להנכיח את החטאים ביום הכיפורים. זה הזמן בשנה שמיועד לחשבון נפש מהסוג הזה. אם הייתי מדבר על מדד השנאה בפורים או בפסח - אז אני 'חמוץ', אבל אם אני מדבר על מדד השנאה בט' באב - זו מצוות עשה שהזמן גרמה".

מהניסיון הקצר שלך בעולם הפוליטי - כמה הפוליטיקאים אחראים לשנאה? האם היא מעצבת את התנהלותם ומשפיעה על קבלת ההחלטות שלהם?
"אני לא אנקוב בשמות, אבל יש פוליטיקאים שאילו היה פרס נובל לשנאה הם היו זוכים בו. יש כאלה שמשתמשים בה ככלי עבודה תמידי ויש שיוצרים שנאה, גם אם אינם מרגישים שהם עושים זאת".

צפירת הרגעה

השנאה מלווה את עם ישראל דורות רבים: מלחמות אחים בתקופת הבית השני, המחלוקת בין חסידים ומתנגדים, "הסזון" שבמהלכו הסגירו יהודים לבריטים לוחמי מחתרת מארגונים יריבים, וגם הפילוג בתנועה הקיבוצית בשנות ה־50. פרופ' ישעיהו ליבוביץ טבע פעם את הביטוי "יודונאצים".

המתנחלים כונו לא פעם "מתנחבלים". בימין תבעו להעמיד לדין את "פושעי אוסלו" וכינו את השמאל: "יהודונים" ו"חיות מחמד". התקשורת כונתה "תשקורת". ערביי ישראל כונו "גיס חמישי". לחילונים קראו "אוכלי שפנים" ולחרדים, בזלזול, "פינגווינים". גם עימותים על רקע עדתי ליוו אותנו כאן: ה"צ'חצ'חים" של דודו טופז כלפי אנשי הליכוד, ודוברים מזרחים שדיברו על ה"אשכנאצים". בפברואר 1983, במהלך הפגנה של "שלום עכשיו", נרצח פעיל התנועה אמיל גרינצוויג מרימון רסס שהשליך יונה אברושמי לעבר המפגינים. בנובמבר 1995 רצח יגאל עמיר את ראש הממשלה יצחק רבין, באירוע שהפך לנקודת שבר היסטורית בין ימין לשמאל.

ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע, יזם באותם ימים את הקמת "הפורום לאחריות לאומית". תרומתו העיקרית של הפורום לחברה הישראלית המקוטבת היתה "אמנת כנרת" שנועדה להסדיר את היחסים בין הקבוצות השונות בחברה היהודית בישראל על בסיס עקרונות משותפים מאחדים. כ־60 אישים, ובהם אנשי צבא, עיתונאים, פוליטיקאים ואנשי ציבור, התכנסו לאורך חודשים ארוכים לדיונים ממושכים. האמנה שהושגה בעמל רב היכתה גלים, אך בפרספקטיבה היסטורית ספק אם השפיעה.

יוזמה אחרת של הראל - "אמנת גביזון־מדן", השפיעה פי כמה. עד היום עוסקים בה באקדמיה, והיא הפכה לכלי שימושי ומעשי ליישוב סכסוכים ולהשגת הבנות בין דתיים וחילונים במוקדי מחלוקת שמתעוררים מעת לעת בתחום זה.

הראל (84) משמיע דווקא צפירת הרגעה: "אני לא חושב שעם ישראל שב לימי הפילוג והשנאה של בית שני, או אפילו לימים הקשים והקודרים של רצח ארלוזורוב או טיבוע אלטלנה. השנאה היום אינה תהומית ויש בה מעט משחק - בעיקר ברשתות החברתיות - שנועד להחריף ולהסלים ולהרוויח פוליטית".

גם הראל מתרשם שמוקדי השנאה כיום הם בעיקר אישיים ולא אידיאולוגיים. לעומת זאת, עדיין קיימת לדבריו שנאת חרדים, שנאת ערבים ושנאת מזרחים, וכל אחד מהציבורים הללו גם שונא ולא רק נשנא. למעט הסכסוך היהודי־ערבי, שמייצר אלימות, במגזרים השונאים והנשנאים האחרים התוצר הוא בעיקר אפליה ופחות שנאה, מתרשם הראל.

"בכל מקום אחר בעולם, סדר יום כמו שלנו היה מביא לאלימות ולהתנגשויות נוראיות, אפילו למלחמת אזרחים. אצלנו הדברים נשארו בגדר הנסבל והכואב. הרגע היחיד שבו חשתי שנוצרה נקודת שבר שקשה מאוד לאיחוי היה רצח רבין, ואז התגייסתי עם אחרים כדי לנסות לאחות ולרפא ולחבוש את פצעי השבר הזה.

"למעט רצח רבין, השנאה, כפי שאני מכיר אותה לאורך השנים, אינה מהותית אלא נוטה לשטחיות. גם מוקד השנאה והמחלוקת שאותו אנו חווים כבר כמה שנים - 'כן ביבי או לא ביבי', הוא סיפור אישי. אנשים שונאים כיום את נתניהו באופן לא רציונלי. ראינו זאת בהפגנות בבלפור, ואפילו שם עדיין לא הגענו למצבים שהתפתחו בארצות אחרות. אפילו בבלפור השנאה היתה מבוקרת. איש לא הסתער שם על 'הבסטיליה' לשרוף את מעון רה"מ".

האם לנתניהו אין אחריות לשנאה הזאת?
"יש לו אחריות לדברים רבים, שיכולים להביא ציבור להתנגד לו התנגדות עזה ועניינית, אך לא שנאה, ואת נתניהו ציבור גדול שונא היום מעומק ליבו".

אתה אישית, או תנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון שאותה ייצגת, חוויתם שנאה ממשית לאורך השנים?
"כנער ב'חיפה האדומה' ספגתי מכות מבריוני 'פלוגות הפועל'. בנוגע להתיישבות - היתה שנאה עמוקה לדמויות כמו הרב לוינגר או דניאלה וייס וגם שנאה כלפי המחנה. כשערכתי את 'נקודה', ציטטנו שם דברים מביטאוני קיבוצים. אני זוכר ציטטות של אנשים משם, שכתבו שהם מוכנים להצטרף לערבים במלחמתם נגד התת־אנושיים האלה ושחבל שהורינו לא נספו באושוויץ. דברים נוראיים.

"חלק משנאת המתנחלים נבעה מקנאה מצד מי שנטלנו מהם את ההובלה של המעשה הציוני. שולמית אלוני ויוסי שריד שנאו אותנו שנאת מוות. הם באמת היו מוכנים שאנשים ימותו. זכורים לי עדיין דבריו של חיים בר־לב, אחרי רצח ששת בחורי הישיבה בחברון, שאמר שאם הם לא היו שם, הם לא היו נהרגים. לעומת זאת, היום השנאה היא רכה יותר, ולא פעם - ביטוי לתסכול גדול".

הפוליטיקאים הבכירים שהכרת השתמשו בשנאה ככלי?
"נתניהו השתמש בכך וגם יצחק רבין, אבל לשניהם, למרות הרושם שנוצר, עדיין היו גבולות. זה לא הגיע למשל למה שטראמפ עשה בגבעת הקפיטול".

האם השנאות של היום נטועות בשנאות העבר?
"מעט, אם בכלל. אבל מה שאפשר לומר על שנאות העבר הוא שכמעט כל מלחמת שחרור של עם הולידה מייד לאחריה מלחמה פנימית בין יוצאי המחתרות סביב השאלה מי יוביל במדינה העצמאית שזה עתה נוסדה. במלחמת העצמאות היהודית, למרות אלטלנה ולמרות רציחות פה ושם, היו מעט מאד חללים על רקע של מאבק על השלטון. זה אומר שלמדנו המון מאז ימי בית שני. היו אירועים בודדים וקשים מאוד, אבל לא הגענו למה שעמים אחרים הגיעו, ומכך ניתן להסיק, בלי להתיימר, על סגולותיו של עם ישראל".

אני בוגדת?

ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא, כלת פרס ישראל בחקר ההיסטוריה של עם ישראל, שהרחיבה במחקריה על ההיסטוריה היהודית, הציונית והישראלית ב־140 השנים האחרונות, מעדיפה לדבר על "חברה מפולגת" ולא על "חברה שונאת". גם היום וגם בעבר, נעשה לדבריה שימוש מופרז ומגזים במונח שנאה.

שפירא מזכירה למשל את "הסכמי לונדון" בין דוד בן־גוריון לזאב ז'בוטינסקי, שני היריבים המרים, מראשית שנות ה־30 של המאה הקודמת, הסכמים שעסקו גם במשנה מדינית משותפת וגם באופי הכלכלה ביישוב של טרום מדינה. "בן־גוריון טיגן חביתה במלון לז'בוטינסקי ושני האקטיביסטים של הציונות כרתו ברית ביניהם, אבל מה שקרה הוא שבעוד המנהיגים היו מסוגלים לזרוק הצידה את איבות העבר - צאן מרעיתם לא היה מסוגל לכך. במשאל שכפו על בן־גוריון בהסתדרות - הוא הפסיד".

האם לשנאות של היום יש קשר לשנאות העבר? האם הן נגזרות שלהן?
"לדעתי לא. תמיד היו מחלוקות בין ציונים ללא ציונים, בתוך התנועה הציונית, בין שיטות שונות לבניין הבית הלאומי והמדינה העתידית. כן מדינה או לא מדינה. מדינה סוציאליסטית או קפיטליסטית ומאבקים לא רק על צדקת הדרך, אלא גם על מי ישלוט. היום, לעומת זאת, הסיפור הוא בעיקר אישי ואינו קשור למחלוקות העבר. היום, קיים אי־אמון תהומי של חצי מציבור ומהמפלגות בנתניהו. יש בוודאי גם מי ששונא. גם אני נמנית עם המחנה שאינו מאמין לנתניהו, אבל איני שונאת. זו בעיקר איבה פוליטית ודאגה לעתיד עם ישראל".

בן־גוריון ובגין שנאו?
"איני סבורה שהיתה שם שנאה. היתה שם מחלוקת והיה שם מאבק על השלטון וביטויים קשים, אבל לא שנאה. עובדה שבמשבר הכי גדול שפקד את ישראל ב־1967, ערב מלחמת ששת הימים, בגין הלך לבן־גוריון וביקש ממנו לחזור לראשות הממשלה. זה מלמד שהיתה אחריות לאומית ושהשנאה לא היתה עמוקה. זאת היתה מחלוקת של בית כנסת, אבל לא שנאת חינם.

"היום", אומרת שפירא, "יש ניצנים ומופעים של שנאה וחזונות שונים לגבי עתידה של מדינת ישראל. אותי זה ממש מפחיד. איני היחידה. אני מאוד דואגת, ואיני קיצונית. זה התחיל מדמוניזציה של צד אחד, שאני נמנית עימו, שתואר כבוגד. אני בוגדת? איני ציונית מספיק טובה? עד לפני שנים אחדות, נתניהו תפקד כראש ממשלה, לא לטעמי, אבל בסדר. הוא השתנה, אבל גם היום אני לא יכולה לראות את עצמי שונאת. חרדה - כן. שונאת - לא".

האם כיום אנו חברה שונאת ומפולגת?
"מפולגת - בטוח. שונאת - איני בטוחה".

מי מרוויח מהשנאה?
"הקיצונים בימין. האכזבה הגדולה שלי היא מהחרדים, שחברו לימין הקיצוני שמטפח שנאה לאלה שאינם דומים לו".

האם יש ייחוד לשנאה הישראלית?
"לא חושבת. יש את המחלוקת הגדולה על עתיד מפעל ההתנחלויות, אבל אי אפשר לתלות את המפעל הזה רק בימין. גם השמאל תמך בהתחלה בהתנחלויות".

האם שנאה מעוורת את השיפוט ואת הראייה של הפוליטיקאים? האם היא מביאה לנזקים?
"אפשר לומר שהטבעת אלטלנה היתה תוצאה של שנאה, ושהיא פגעה בחימושו של צה"ל בראשיתו, אבל בן־גוריון למיטב שיפוטי לא חש שנאה. הוא ביקש להשליט מרות של ממשלה ובכך מנע כנראה את קיומן של מיליציות במדינת ישראל".

כהיסטוריונית, מצבנו היום בתחום השנאה והפילוגים חמור או קל יותר לעומת העבר?
"חמור יותר, מכיוון שההנהגה של פעם ידעה להתעלות, למרות כל הניגודים והיריבויות, ובראש מעייניה עמדה טובת עם ישראל. אפילו נתניהו עצמו השתנה. בשנים הראשונות שלו הוא היה הרבה יותר ממלכתי. הניגודים הגדולים בתקופת היישוב של ערב הקמת המדינה היו השתקפויות של מאבקים באירופה בין הפאשיזם והנאציזם לבין השמאל. היום אתה לא יכול למצוא השתקפות כזאת, אבל התחושה שלי היא שהשוליים המטורפים אצלנו דומיננטיים יותר מאשר במקומות אחרים. אנו מצטיינים בפילוגים וצריכים להיזהר מהם. אני מטבעי אדם מאוד אופטימי, אבל בשנים האחרונות התחלתי לדאוג".

המדגם נערך על ידי שלמה פילבר וצוריאל שרון באמצעות Direct Polls LTD עבור פנימה בתאריך ה- 19 ביולי 2022, באמצעות מערכת דיגיטלית בשילוב פאנל, בקרב 619 נדגמים בוגרים (18+) המהווים מדגם מייצג של כלל תושבי מדינת ישראל. טעות הדגימה הסטטיסטית 4.4%+- בהסתברות של 95%.