רבים מהקוראים בוודאי מכירים אותו. הוא עומד בצומת בתל אביב שבו פונים בדרך כלל שמאלה משדרות רוקח לאבן גבירול.
לפעמים עומדים שם גם אמני ג'אגלינג אחרים, אבל הוא הכי ותיק והכי מוכר.
ביום ראשון השבוע, כשעשיתי את דרכי לאולפן שלי מבית הספר הגבוה למוזיקה רימון, שבו אני מלמד. הוא עמד שם על ארגז הירקות ההפוך שלו. אבל בשונה משאר הימים - הוא אשכרה עמד. בלי חישוקים, בלי כדורים ובלי חיילי באולינג.
הוא אמנם איזן חייל באולינג אחד על הסנטר, אבל לא זה מה שמשך את תשומת הלב שלי ושל שאר הנהגים. הדבר החשוב והמיוחד בהופעתו של הלהטוטן הוותיק - היה השלט הכתוב בכתב יד שהוא החזיק:
"שביתה של שעה אחת במחאה על ההסתה בתקשורת ובתמיכה ברפורמה המשפטית ובממשלת הימין".
תמיד אהבתי את אמני הג'אגלינג האלה. הם מזכירים לי שאני חי במטרופולין מערבית וחופשית, ועם זאת - יש גם איזה יסוד ברסלבי בשמחה שלהם, שהיא שמחה ללא תנאי בלב היומיום העצבני והסואן.
ומעל לכל - בישראל, מדינה שבאופן הכואב ביותר שוב הבנו השבוע שנגזר עליה לחיות על חרבה, כל ליצן הוא ליצן רפואי.
אבל הבחור שעמד שם לא בידר אותי - הוא ריגש אותי.
הוא היה סטטי לגמרי, ובכל זאת לקח צעד גדול קדימה וחצה פתאום את הגבול שבין בידור לאמנות.
מה שראיתי בצומת היה מיצג אמנותי אמיץ, כן ואמיתי. ברוש לבדו מול אש ומים. הליצן מזכיר לנו תמיד את הילד הפנימי שבנו, והילד הפנימי הזה זעק פתאום, בלב העיר ובלי קול, שהמלך עירום. שההמון טועה. שהטרמינולוגיה שמייתרת את הדיון ראויה להיקרא "הסתה".
למה? כי כשקוראים לרפורמה "הפיכה", כשקוראים למימוש מדיניותה של ממשלה נבחרת "קץ הדמוקרטיה", ואף שלזה כבר התרגלנו - גם כשקוראים לנוכחות יהודים ביהודה "כיבוש" - אז הצד השני נדחק אל מחוץ לגבולות המוסר.
הוא כבר לא בן־שיח ראוי, ואז התנאי הבסיסי לקיום העולם התרבותי לא מתקיים.
לא לחינם, בספר שעיצב את תרבות המערב הדבר הראשון שנברא היה המחלוקת - החלוקה לשני מחנות, השמיים והארץ. בעולם שבו מותר לשמיים להיות שמיים ולארץ להיות ארץ, חיילי הבאולינג יכולים לעופף במרחב שביניהם.
העולם שבו זה בלתי מוסרי להיות אחד מהם הוא דו־ממדי. אין בו תנועה.
יש בו חייל באולינג אחד, שעומד בלי נוע על סנטר של אמן אמיץ אחד, מול זרם המכוניות בכניסה לעיר שאולפה לדבר בקול אחד.
אני נוסע על אופנוע, ולכן עמדתי ראשון ברמזור, ממש קרוב אליו.
זכרתי את שמו מאיזו כתבה שעשו עליו פעם בטלוויזיה, ולכן, לפני שהאור התחלף, קראתי לו: "דרור, כל הכבוד!".
הוא חייך (חייל הבאולינג נפל, אבל זה באשמתי), ואמר לי: "כבר חצי שעה אף אחד לא משלם כלום".
כן, אבל נכנסת לי ללב. נתת לי הרגשה שאני לא לבד. וזה מה שאמן אמיתי עושה לקהל שלו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו