ממלכתית או מלכותית?

מקורו של מנגנון ועדת החקירה "הממלכתית" - מונח שאינו מופיע בחוק עצמו - הוא במערכת המשפט המנדטורית הבריטית, שם היא מכונה "מלכותית", ROYAL COMMISSION.

ההתעקשות הבלתי מתפשרת והדווקנית של האופוזיציה רק, ואך ורק, על "ממלכתית" היא מכיוון שבנסיבות העכשוויות, לאור ההתפתחויות במערכת המשפט, היא לא תהיה באמת "ממלכתית" בדומה לעבר, אלא הרבה יותר "מלכותית".

מה עומד מאחורי הרעיון של ועדת חקירה "ממלכתית" ולקביעה הייחודית והחריגה בישראל שנשיא בית המשפט העליון יקבע בלעדית את הרכבה ובראשה יעמוד לכל הפחות שופט מחוזי? ביסוד הרעיון עומדת החשיבות המכרעת שיש להסכמה רחבה ולאמון הציבור בוועדה כזאת ובמסקנותיה.

אמון הציבור מותנה ותלוי בתכונת האובייקטיביות המיוחסת הן לממנה חברי הוועדה, נשיא בית המשפט העליון, ולעומד בראש הוועדה – שופט עליון או שופט מחוזי.

אי־אז לפני עידן האקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק שהחל בשנות ה־80, בית המשפט העליון נהנה באופן בולט מאותן תכונות שרק בגינן נקבע מעמדו הייחודי בוועדות החקירה: מקצועיות, אובייקטיביות, ומעל לכל אמון הציבור. ייאמר מייד שמאז ומתמיד השופטים הביאו את עולם הערכים שלהם לאולם בית המשפט. אי אפשר שלא יהיה כך.

אולם באותה מידה היה ברור שככל ששאלה נתונה במחלוקת ציבורית פוליטית, כך ירסן את עצמו בית המשפט ויימנע מלדון בה ככל שרק ניתן. בית המשפט כיבד - במעשים ולא רק במלל - הן את המחוקק והן את לשון החוק, בוודאי כאשר מדובר בחוק ברור ומפורש.

לכן בית המשפט לא איבד את אמון הציבור גם כאשר פסיקתו הכריעה נגד עמדותיו של חלק ניכר מהציבור. כך, לדוגמה, בית המשפט לא איבד את מעמדו ואת אמון הציבור גם כאשר פסק בסוף שנות ה־60 ברוב של חמישה נגד ארבעה לרשום את ילדי שליט כיהודים בפרשת "מיהו יהודי?", סוגיה רגישה ונפיצה במיוחד.

בית המשפט הזה כבר לא קיים. ויש להדגיש: הוא לא השתנה מעט, ואף לא השתנה רק במידה רבה, שינויים מתבקשים שכל מוסד עובר עם שינוי התנאים והנסיבות. הוא פשוט לא קיים עוד.

ביהמ"ש העליון הפך למוסד פוליטי לכל עניין ודבר. ככל שהלך והתבסס עיקרון "הכל שפיט", כולל הסוגיות הפוליטיות ביותר, וככל שזכות העתירה הפכה לבלתי מוגבלת, וככל שהפסיקות נשענו על מידת הסבירות של השופטים ולא על פי חוק, בית המשפט הפך לפוליטי, גם אם מדובר בפוליטיקה בגלימות.

כיום אנחנו כבר עדים למה שתואר על ידי פרופ' דניאל פרידמן כאקטיביזם רדיקלי, כזה שפסיקותיו יוצאות נגד חוק ברור ומפורש. בית המשפט הזה הוא כבר הרבה יותר "מלכותי" מאשר "ממלכתי". הוא "מלכותי" בדומה למלכים שממונים ואינם נבחרים, ושמרגע מינויים למלכות אינם כפופים עוד למגבלות דוגמת החוק ולשון החוק, ואפילו לא לחוקה שהרי גם בה הם כבר מתערבים.

התהליך, שהגיע לשיאו בשנים האחרונות, הביא לצניחה באמון הציבור בביהמ"ש העליון בכלל, ובנשיאו העכשווי יצחק עמית במיוחד. במצב עניינים זה מתערער לחלוטין כל בסיס הרעיון המקורי לתת לנשיא ביהמ"ש העליון את סמכות קביעת הרכב הוועדה ולהעמיד בראשה שופט.

אלה שתקעו מקלות בגלגלי פשרה אפשרית במאבק על הרפורמה המשפטית שוללים כעת כל דיון בהצעה לוועדת חקירה לאומית. ועדת החקירה הלאומית, ואפשר וראוי לדון בפרטיה, חותרת להשיג את אמון הציבור באמצעות מנגנון שיבטיח הסכמה ציבורית רחבה, הסכמה שלא ניתן להשיג ביחס לוועדת חקירה ממלכתית בתנאים העכשוויים.

מי שאפילו לא מוכן לדון בהצעה ושולל אותה על הסף בשם התמיכה בוועדה "ממלכתית" עושה זאת כי הוא מתכוון לקבל רק מסקנות מסוימות מאוד וידועות מראש של ועדת חקירה "מלכותית".