הרשת היתה צינית וסקפטית לגבי הצהרתו של השר לביטחון הפנים שביקש לאטום את ביתו של המחבל מנווה יעקב בתוך יממה. האשימו אותו בספינים, בניסיון לקנות את דעת הקהל, טענו שהוא שוב מוכר רק דיבורים ריקים, שהתפקיד גדול עליו. היו שהגדילו לעשות והסבירו כי אין במציאות הישראלית מושג של "איטום מיידי של בתי מחבלים", מפני שאיטום הוא טכניקה חלופית להריסה, ועל כן מדובר בתהליך פרוצדורלי שאורך כמה חודשים וכולל הודעה מסודרת למשפחת המחבל, מיפוי הנדסי, ערעור אפשרי של המשפחה, ולעיתים אף בחירת העיתוי המבצעי הנכון. ובכל זאת, פחות מיממה לאחר הפיגוע הרצחני, שבו נרצחו שבעה אזרחים בערב שבת בשכונת נווה יעקב בירושלים - נאטם בית המחבל.
מבקריו הציניים של בן גביר, שהאשימו את הצהרתו בפומפוזיות ריקה, לא עשו זאת ללא התבססות על אירועי עבר שהתרחשו בממשלות קודמות. היתה להם סיבה טובה לחשוב שאיטום מיידי אינו מציאותי. ממחקר חדש של תנועת "אם תרצו" שפורסם ב־04.01.23, עולה כי משך הזמן הארוך ביותר להריסת בית בשנה החולפת (165 ימים) היה בעקבות הפיגוע הקשה שאירע בתל אביב בחודש מארס האחרון, שביצע המחבל רעד פתחי חאזם. הזמן הקצר ביותר היה לאחר רצח חמשת הישראלים בפיגוע בבני ברק על ידי דיא חמארשה (65 ימים).
המחקר ניתח עשרות פיגועים רצחניים שאירעו בשנים האחרונות, בהתבסס על נתונים של ארגון "המוקד להגנת הפרט". אחת המסקנות: גרירת הרגליים והעיכוב בביצוע ההחלטה לאטום או להרוס את בית המחבל, נובעת פעמים רבות מעתירות שמגישים ארגוני שמאל שונים שמצליחים לעכב את ביצוע הפסיקה. פער הזמנים פוגם בהרתעה ומפספס את ההקשר בין המעשה לבין העונש. איטום שמתבצע שלושה חודשים לאחר רצח אינו אפקטיבי ואינו מרתיע. כיצד הגענו ממצב של מאה ימים בממוצע להריסת בית של מחבל, לאיטום בתוך פחות מיממה?
על פי הפרסומים, כוחות הביטחון הגישו בקשה ליועצת המשפטית לממשלה כבר בשבת ב־8:00 בבוקר. היועמ"שית לא ענתה עד שמונה בערב. בן גביר, שהבין שזה הולך לקראת סחבת, פוצץ את העניין בשידור חי. היועמ"שית, שהיתה חייבת להגיב, טענה שלא קיבלה את החומר וכי היא מחכה להשלמות חוות הדעת הביטחוניות. מכל עבר תקפו את השר לביטחון לאומי על "גלגול האשמה" על היועמ"שית ו"אי קבלת האחריות" כשר בכיר בממשלה. כינו אותו "בכיין" ו"קשקשן", אך ייתכן שדווקא עורך הדין, שמבין סחבת משפטית מהי, ידע מה עלול להתרחש אם תוגשנה עתירות לבג"ץ במטרה לעכב את איטום בית המחבל, ועל כן הוציא החוצה את מלחמת כיפופי הידיים בינו לבין היועמ"שית כדי לא להותיר מרווח סחבת לא נחוצה.
שורת ההחלטות שיצאו מהקבינט, כמו שלילת זכויות בביטוח לאומי ושלילת תעודות זהות למשפחות מחבלים, פוגעות בבטן הרכה של משפחות המחבלים, יוצרות הרתעה ומבשרות על רוח אחרת. זה שינוי שמצביע על מוטיבציה לפעול במהירות, ולא לאפשר להחלטות להעלות אבק.
במהלך ישיבת הממשלה זעם בן גביר על כך שהייעוץ המשפטי מעכב את החוק שאמור לעגן את סמכויותיו. המסר ברור: השר לביטחון הפנים, שמכיר את סעיפי החוק לעומק, לא מוכן שימרחו אותו ויסרסו את סמכויותיו. באותה הישיבה דרש בן גביר ואף נענה, שגם ביתו של המחבל בן ה־13, שפצע באורח קשה אב ובנו, ייאטם.
מדובר בשינוי מדיניות דרמטי שלא היה נהוג עד כה. לטענת צה"ל, הם אינם הורסים בתי מחבלים ש"רק פצעו", עקב מדיניות בג"ץ שלא תומכת בכך.
ראש השב"כ התבקש להכין חוות דעת בנושא איטום בתי מחבלים שלא ביצעו רצח, ובהמשך ההחלטה תהפוך למדיניות רשמית קבועה. התביעה העיקרית צריכה להיות כלפי הממשלות הקודמות, שגררו רגליים ולא הראו נחישות בלתי מתפשרת לבצע את ההחלטות בסמוך למועד קבלתן. כרגע נראה שעם נחישות - אפשר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו