פסק הדין של בג"ץ בעניין כשירותו של אריה דרעי לכהן כשר טרם פורסם. אכן, מהערות השופטים ניתן להתרשם שלפחות חלק מטענות העותרים נראות בעיניהם ראויות.
יהא אשר יהא: טענה אחת שחזרה ונשנתה בטיעוני העותרים השונים, יש לסלק מהשולחן. ולא מפני שאינה נכונה או חשובה, אלא מפני שהתחשבות בה תעשה עוול גדול לדרעי ותפלה אותו לרעה על פני עשרות מקרים אחרים.
כוונתנו לטענה שלפיה יש לפסול את התיקון לחוק יסוד: הממשלה (ובאותה מידה לחוקים אחרים שיתוקנו בעתיד הקרוב על מנת להכשיר את כהונת דרעי, היה ובית המשפט יפסול אותה במתכונתה הנוכחית) בשל היותה "חקיקה אישית", המכוונת לטובת דרעי, ולא לטובת כלל הציבור. במישור העקרוני, התיאורטי, טענה זו במקומה. כל סטודנט למשפטים שנה א' לומד שאחד מעקרונות היסוד של שלטון חוק ראוי לשמו, הוא שחוק ראוי לשמו צריך להיות "חוק כללי".
חקיקה בדרך המלך היא חקיקה שנעשית "מאחורי מסך של בערות". לא לטובתו של פלוני, ולא לרעתו של אלמוני, אלא לטובת מטרה כללית, ראויה כשלעצמה, כזו הצופה פני עתיד ולא הווה, מנותקת ממאורעות השעה ומשרתת בראש ובראשונה את טובת הציבור כולו, ולא רק חלקים שלו. מסיבה זו, "חקיקה אישית", פרסונלית, שנועדה לקדם אדם מסוים או למנוע ממנו למלא תפקיד כלשהו, מנוגדת בעיקרה לשלטון החוק. לא אחת היא פוגעת גם בעקרונות יסוד של הפרדת רשויות, ובעיקרון ה"מלכותי" של השוויון בפני החוק, אבן פינה ויסוד מוסד בכל שלטון חוק ראוי לשמו. הנחת היסוד היא ששיקולים זרים, אישיים ופוליטיים בעיקרם, ולא טובת הציבור, הם אלה המניעים את עגלת החקיקה הפרסונלית. גם תוצאת החוק אמורה להשפיע על ציבור רחב של אנשים, ולא רק על אדם מסוים. ממילא, חקיקה "אישית", פרסונלית, פסולה מעצם טיבה וטבעה.
אכן, תיאוריה לחוד - ומציאות לחוד. תולדות ימיו של המשפט הישראלי, מלמדים שעשרות רבות של חוקים וסעיפי חוק שנחקקו בישראל מהווים חקיקה בעלת אופי אישי מובהק. ניסיונות רבים אחרים לחקיקת חוקים פרסונליים כאלה לא צלחו רק בשל כשלים פוליטיים, אך כפסע היה בין כוונת מציעיהם לבין קביעתם עלי ספר החוקים.
כך, למשל, כבר בראשית ימיה של המדינה, כשביקשו להכשיר רטרואקטיבית את מינויו של הרב פרופ' שמחה אסף כשופט ביהמ"ש העליון, הגם שכבר ישב בדין זמן רב, הגם שלא למד באוניברסיטה מימיו, ולא היה משפטן או עו"ד.
וכך באו לעולם עשרות חוקים והצעות חוק אישיים מובהקים, כמו "חוק גרוניס", שנועד לאפשר גם לשופט שנותרו לו פחות משלוש שנים עד לסיום כהונתו לכהן כנשיא ביהמ"ש העליון; תיקונים אינספור לחוק יסוד: הממשלה, שנועדו להגדיל את מספרם המרבי של השרים וסגני השרים ולחלק עוד ג'ובים לתומכי הקואליציה; ותיקונים נוספים לחוק יסוד: הממשלה כמו "חוק הרוטציה" ו"חוק ממשלת החילופים", שקיבעו את מעמד שני העומדים בראשות הממשלה ומערכת היחסים העדינה ביניהם.
אכן, כאמור, תיאוריה לחוד - ומציאות לחוד. "בעזרת השם" - ולא פחות בעזרת פיתולי הלשון המשפטית הגמישה - ניתן לעשות כמעט הכל. התירוץ להכשרת חוקים פרסונליים נשען על ניסוחם הכללי, שאינו נוקב בשם אדם מסוים, ועל היותם, כביכול, "צופים פני עתיד" (שכמו במקרה האחרון של "חוק דרעי" עשוי להיות עתיד ארוך טווח ממש, בן יום־יומיים...).
מדינת ישראל כבר הוכיחה שאם הפוליטיקה, כפי שאמר פעם ביסמרק, אחד המדינאים החשובים בכל הזמנים, היא "אמנות האפשרי" - המשפט הישראלי הוא לעיתים "אמנות הבלתי אפשרי". מסיבה זו, אף ש"חוק דרעי" מקיים את כל הסממנים של חקיקה אישית, אין לפסול אותו. והמדקדקים יצקצקו בלשונם: "טוב, זו לא חקיקה אישית. רק פרסונלית". ובא לציון (ולדרעי) גואל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו