חג הסיגד, חג הברית
חג הסיגד מבקש מאיתנו לא ליפול כשבויים למצב סטטי של תגובתיות, של מצפון רע, שנאה, תאוות נקם והאשמה • ומנגד הוא מאפשר להציב מראה מול עצמנו, ולעבור לשיח של אחריות אישית
Your browser doesn’t support HTML5 audio
חג הסיגדחל 50 ימים לאחר יום הכיפורים, ולכן נהגו לצום בו חצי יום. בבוקר השכם, כל בני הכפר והאורחים שהגיעו טבלו בנהר ולבשו את בגדי החג הנקיים. כולם התאספו כאיש אחד בלב אחד, הכוהנים הוציאו את ה"אוּרית" בשירה והנשים השמיעו קולות שמחה.
כך, כאשר ספר ה"אורית" צועד בראש השיירה, היו צועדים במעלות ההר. חלק מהעולים אל ההר נשאו על גבם או על ראשם אבן, כדי לציין כניעה וביטול בפני האלוהים. בהגיעם למקום התפילה פתחו הכוהנים בתפילות היום. היות שבבסיס התפיסה התיאולוגית בעולמה של קהילת ביתא ישראל עומד ערך יסודי אחד, ערך השוויון, קטעים רבים מהתפילה הדגישו שלפני האל אין חשוב יותר וחשוב פחות, כולם מהווים חלק מהישות האלוקית.
וזו מטרתו של חג הסיגד, בין היתר: ליצור פיוס בין אנשים, לשבור חומות ומחיצות המפרידות בין אדם לאדם ובין כפר לכפר. קטעים נוספים של תפילות הכוהנים הזכירו את ירושלים ואת חלום השיבה לציון. ירושלים והגעגועים לראותה ולחזור אליה.
כפי שטוענת החוקרת שושנה בן־דור, 70% מהתפילות עסקו בחידוש הברית בין העם לאלוהים, בין אדם לחברו. הברית התבססה על קשרי נאמנות בין הכפרים השונים, מחויבות מוחלטת שאינה נתונה למצבי הרוח המשתנים או לחילופי הזמן והשפעותיו. ברית זאת התקיימה ביחסי שותפות, לצד מחויבות עמוקה לתמיכה הדדית, לעמידה זה לצד זה במצבים המאתגרים של החיים.ברית שכזאת העניקה תקווה וביטחון לכל הצדדים. משמעות הברית אינה כתובה על נייר או מעוגנת בהסכם משפטי אינטרסנטי מתוך חוסר אמון בין האחד לשני. זאת הבטחה שכתובה בלב, מתוך אמון מלא בין האחד לשני. עכשיו אנו יכולים להבין את המשמעות העמוקה שממלא חג הסיגד.
המחויבות לברית עלולה להיחלש עם הזמן, ועלולים להיווצר סדקים בנאמנות. חג הסיגד זימן את כולנו מדי שנה לחשבון נפש ציבורי, לחיזוק האמון ההדדי באמצעות חידוש הברית ולחיזוק הנאמנות בין הכפרים השונים.
החיים בחברה הישראלית אינם עוד אתגר. אנו חיים יחדיו - יהודים, מוסלמים, נוצרים, ספרדים ואשכנזים, עולים חדשים וישנים, חילונים ודתיים. הפלטפורמה המאפשרת חיים כאלה היא נאמנות, הברית שיש בין הקבוצות השונות.
אני חושש שברית נאמנות זאת הולכת ומתרופפת. הסימפטומים לכך הם שיח ההאשמה ההדדית שהשתלט על חיינו, השיח האלים והדורסני, שיח מוקצן, תחרותי ואגרסיבי שמסמן "טובים" ו"רעים" באופן דיכוטומי. את זה אנו מצליחים לראות בבירור במרחב הפוליטי, אבל לצערי - שיח זה מצליח לחלחל בסדקים גם למרחב האזרחי הנפלא שלנו.
במרחב הפוליטי השיח מרחיק ומייאש. החיים במרחב האזרחי הם מעודדים, מקרבים ומפיחים תקווה. המניע במרחב הפוליטי הוא אינטרסים - אפשר לבגוד, לשקר, אפשר לפנטז. המניע ברחוב האזרחי הוא ברית ונאמנות. חג הסיגד דורש מאיתנו הפרדה טוטלית בין שני המרחבים; מבקש מאיתנו לא ליפול כשבויים למצב סטטי של תגובתיות, של מצפון רע, שנאה, תאוות נקם והאשמה. חג הסיגד מבקש מאיתנו להציב מראה מול עצמנו, ולעבור משיח של האשמה לשיח של אחריות אישית.
החג מבקש מאיתנו להניח את אבן הכניעה על ראשנו, להתכופף מעט לקראת האחרים.
יש לנו את החברה הכי נפלאה בעולם - יהודים ושאינם יהודים, כל אזרחי ישראל, כולנו משפחה אחת היושבת על ברית איתנים בין הקבוצות השונות, אבל גם משום שאנחנו מאמינים גדולים ביכולתה של החברה הישראלית לעשות תיקון, לחזור בתשובה ובכך לרפא או לצמצם את השיח האגרסיבי, העוסק בנראות ופחות בעובדות. חג הסיגד מבקש מאיתנו להחזיר את האמון ההדדי, לברוא עולם בלא חשדות, בתחושה של אחדות ושל ביטחון ואמונה שכולנו צריכים זה את זה.
הרב ד"ר שרון שלום הוא ראש הקתדרה לחקר יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו