לצום ולעלות אל ההר: כל מה שרציתם לדעת על חג הסיגד

חג הסיגד יחול מחר כמדי שנה בכ"ט בחשוון. זהו יומם החשוב של יהודי אתיופיה, שחגגו אותו במשך שנות גלותם ודבקו בו עם עלייתם ארצה. עשרות אלפים יעלו מחר למיקום המסורתי בטיילת שרובר בארמון הנציב, לעצרת התפילה המרכזית והמרהיבה של "התאגיד הממלכתי - המרכז למורשת יהדות אתיופיה", עצרת שנערכת לרוב במעמד נשיא המדינה, שרים, אישי ציבור ונכבדי הקהילה.

משמעות שם החג סיגד היא מלשון סגידה או השתחוויה והשתטחות בפני האל. מקור החג בספר נחמיה, והוא עוגן בחוק החל משנת 2008 כחג רשמי בישראל. חלקו הראשון של הסיגד כולל בצום, תענית ובקשת סליחה, ובחלקו השני נהוג לקיים סעודיה ולשמוח.

מהות הסיגד נובעת משלוש סיבות: הן מהיותו יום חידוש הברית של העם עם האלוהים ואזכור מעמד הר סיני; הן מהיותו יום קהילתי של סליחה, מחילה וקירוב לבבות חברתי; והן כתקווה בקרב דורות של יהודי אתיופיה לשוב לירושלים, הלא היא ירוסלם, שכה ציפו לה וכיום הם מתפללים לקיומה ולביסוסה כבירה הנצחית, בתקווה שהגלות שהסתיימה תהיה האחרונה.

התפילות והצום

תפילות החג מתקיימות החל משעות הבוקר ועד לסיום הצום בצהריים. במהלכן הקייסים, מנהיגיה הרוחניים של העדה, מגיעים במטריות צבעוניות וקוראים מתוך האורית - ספר התורה וספרי נביאים הכתובים בגעז, שפה שמית עתיקה של העדה שמתורגמת לשפות האמהרית או הטיגרית. לצד הקייסים, המוני מתפללים מגיעים בלבוש לבן אל ארמון הנציב.

את הצום שוברים בהגשת לחם הדאבו המסורתי. המעמד לאורך היום יוצר מראה מרהיב ומרגש, שמרתק אליו המוני מבקרים וחובבי צילום מהארץ ומרחבי העולם.

אך החג נולד?

הסיגד בא לעולם כביטוי לכמיהת היהודים באתיופיה, קהילת "בתה-אסראל", להתגבש במימוש כיסופיהם שמלווים במשך הדורות - לעלייה לציון ולהתאחדות עם שאר העם. החג צוין במפגשים משפחתיים וחברתיים, ובאירוח הדדי בין כל הקהילות היהודיות. הסיגד צוין ביישובים יהודיים מרכזיים, שאליהם הצטרפו הקהילות של הכפרים הקטנים.

אנשי המקום ואורחיהם נהגו לעלות להר גבוה עם ספר האורית לתפילה משותפת של נשים וגברים. שם נשאו תפילה ליום זה לשלום ציון וירושלים, וקראו את מעמד הר סיני ועשרת הדברות בספר שמות, את פרשת הקללה והברכה על הר עיבל והר גריזים, וכן את הפסוקים בספר נחמיה המורים על קיום החג. אחר הצהריים כולם ירדו מההר בשירים, זמירות ונגינות, וערכו סעודות גדולות.

המקור לציון החג

כינון הסיגד מסתמך כמקור מקראי על פרקים ח' ו-ט' בספר נחמיה. לפי הכתוב, העם בוכה למשמע הקריאה בתורה על חג הסוכות שלא נחגג כהלכתו, אך נחמיה מורה להם שלא להתעצב כי זה חג ל־ה'. על פי הפסוקים, העם חוגג את חג הסוכות ולמחרת את שמיני חג העצרת שמחת תורה, ומיד ביום שלאחריו את הסיגד, שחל לפיו "בעשרים וארבעה לחודש הזה".

על כן, נראה שמועדו המקראי של החג היה מיועד בכלל לכ"ד בתשרי, ולא כפי שהוא מצוין בכ"ט בחשוון - שבעה שבועות בדיוק מיום הכיפורים. יהודי אתיופיה מעריכים שהסיגד הראשון בימי שיבת ציון, כמאות שנים לפני הספירה, אכן צוין בכ"ד בתשרי ומאז השתנה מועדו.

אז מאין נובעת הסתירה? חכמי יהדות אתיופיה קבעו בעבר שחג הסיגד יזוז לכ"ט בחשוון, מכמה סיבות ושיקולים. קודם כול, עונות השנה באתיופיה שונות מאלו בישראל. כאשר כאן חורף, קר וגשום, באתיופיה קיץ, חם ושמשי ולהיפך. על פי הלוח העברי, חגי ומועדי ישראל בלוח השנה העברי המותאמים לעונות השנה, כמו הפסח שחייב לחול בחודש האביב, שבועות בימי הקציר וכו'. כך חודש תשרי שמצוינים בו חגים ומועדים רבים, כשבאתיופיה עדיין גשום. לכן חלק ממנהגי החג הופכים לאתגר.

כנגזרת לזאת, כלכלת המשפחה באתיופיה הייתה מבוססת על התוצרת החקלאית העצמית. עיקר הגידולים תלויים בגשמי שמים שנזרעים בתחילת החורף, שבו הכמות והגיוון במזון מתמעטים, ומוכנים לקציר בתחילת הקיץ, שניחן בשפע תוצרי הגידולים החקלאיים. אז אם התוצרים החקלאיים טרם הבשילו ולא נקצרו, הדבר מקשה לארח לסעודות גדולת.

בה בעת, התווסף שיקול דתי. כאמור כ"ט בחשוון חל שבעה שבועות מיום הכיפורים, כפי ששבועות הוא שבעה שבועות מחג הפסח. כיפור הוא יום חשבון הנפש פרטי בין האדם לאלוהיו, ואילו הסיגד הוא יום חשבון נפש חברתי־קהילתי. לכן היה נדרש למתוח קו ישיר וברור בין המועדים. כך, חכמי יהדות אתיופיה החליטו לקבוע את חג הסיגד במועד שונה מהציווי המקראי.

הכותב הוא מנהל תחום התיעוד של "התאגיד הממלכתי - המרכז למורשת יהדות אתיופיה", שאמון על עצרת הסיגד המרכזית בטיילת שרובר בארמון הנציב ירושלים