ספסרות העוני של דרעי

אחת הדרישות שהועלו על ידי מפלגת ש"ס במהלך קמפיין הבחירות, ושעולה שוב כעת בזמן הדרישות הקואליציוניות, היא כרטיסי מזון נטענים לנזקקים. לכאורה, מדובר בדרישה חברתית - המדינה יכולה וצריכה לדאוג לנזקקים, ולכן דרעי,המעוניין לייצג לכאורה את בני השכבות החלשות, מבקש עבורם כרטיסי מזון נטענים במיליארד שקלים בשנה. אם הדרישה לעזור לנזקקים היא לגיטימית, מדוע הדרישה ל"כרטיסים נטענים" צריכה לקומם אותנו? התשובה היא - הכישלון המוחלט של התוכנית בגלגולה הקודם, נוסף על חוסר ההיגיון הכלכלי והפגיעה הצפויה בשכבות החלשות.

הבעיה הראשונה של תוכנית חלוקת הכרטיסים מגיעה מהצד הנזקק. רוב הנזקקים לא קיבלו בכלל את הכרטיסים הנטענים ולא יכלו לממשם, בעוד אלפי נזקקים נוספים לא היו מודעים לאפשרות לקבל כרטיס. כדי לממש את הכרטיס היה צריך להיות מחובר למישהו בעירייה, ולהיות בעל מיומנות מחשב או כישורים ביורוקרטיים. במשרד מבקר המדינה התקבלו מאות תלונות נגד התוכנית. מספר התלונות נמוך ממספר העניים - כי משרד מבקר המדינה נגיש לאוכלוסיות בעלות אוריינות ביורוקרטית, ואלה אינן האוכלוסיות הנזקקות בישראל.

אם צלחו הנזקקים את המשוכה הביורוקרטית, הם היו צריכים לתאם עם שליח או להגיע למקומות חלוקה מסוימים. בשביל כמה מאות שקלים נאלצו נזקקים להתנייד ממקום למקום. חלקם נכים או חולים, חלקם לא מדברים עברית. כשקיבלו לבסוף את הכרטיסים בתקופת הקורונה - הם התקשו לממשם, היות שהכרטיסים קבילים רק במרכולים מסוימים עבור מוצרים מסוימים.דרעי שיגר עשרות אלפי קשישים, נכים, עולים ובני משפחותיהם להתנייד עשרות קילומטרים מבתיהם בשביל כמה קילוגרמים של קמח. במצבים כאלה, ההיסטוריה הישראלית והעולמית מלמדת אותנו שנוצר שוק שחור, שפוגע בראש ובראשונה באותם נזקקים, כמו בתקופת הצנע.

זו ספסרות עוני. במקום לאפשר לעניים חופש בחירה בהתאם לצורכיהם האמיתיים, כובלים אותם לפקידים ולספסרים.

הבעיה השנייה היא המדינית. בישראל יש עשרות תוכניות רווחה וסיוע ממשלתיות שלא מתואמות בינן לבין עצמן, כך שלא אחת אותם נזקקים נופלים בין הכיסאות. הביורוקרטיה בישראל לא רק כפולה ומשולשת, אלא מרובעת ומחומשת. לא רק משלמי המסים נושאים בעלות הזו, אלא הנזקקים עצמם, שמקבלים פחות בגלל כל העלויות שבדרך. הצינור שמוביל את תקציבי הרווחה בישראל מלא חורים. הביטוח הלאומי, משרד השיכון, משרד הרווחה, משרד הבריאות והעיריות מעסיקים אלפי עובדים, שמייצרים עבודה זה לזה אך תסכול רב לנזקקים.

לביורוקרטיה המסובכת הזו הכניס דרעי במהלך הקורונה את משרד הפנים, ויצר בכך משרד רווחה נוסף, הרביעי או החמישי בגודלו, רק כדי לייצר עבודה לפקידים. נוסף על העלות הישירה של התוכנית, המדינה הוציאה מיליונים רבים על כוח אדם: שליחים, טלפנים, עובדי עיריות, הוצאות משפטיות על מכרזים, בירור מחלוקות, ביקורות ופעולות של מיצוי זכויות. עשרות מיליונים הוצאו על ביורוקרטיה מיותרת. העלויות הללו יכולות היו להיחסך, אם המדינה היתה מעבירה את הסיוע שעליו החליטה ישירות לחשבונות הבנק של הנזקקים.

הסיבה שבחרו אז לפעול בשיטה כה עקומה, היא אותה הסיבה שבגללה ש"ס דוחפת את התוכנית כיום: שחיתות. הכרטיסים והביורוקרטיה סביבם יוצרים המון תעסוקה. פקידים וממצי זכויות יכולים להתפרנס היטב מהטרללת, ואילו הפוליטיקאים יוכלו לקחת קרדיט כנדבנים. קשה להצטלם עם העברה בנקאית לשורד שואה, אבל בהחלט אפשר לצלם אותו עם כרטיס פלסטיק לתשדיר בחירות. תשעה ימים לפני הבחירות ש"ס עשתה בדיוק את זה, כששיגרה כרטיסים ריקים שעליהם מוטבע סמל המדינה לנזקקים ששמותיהם הועברו באופן מסתורי ממשרד הפנים לש"ס, יחד עם הבטחה לכסף.