חוק המטרו? מזל שנכשל

חוק המטרו נפל בכנסת, אם מסיבות פוליטיות ואם מסיבות אחרות. בחוק יש כשלים רבים וסכנות מהותיות, כך שגם התומכים הנלהבים ביותר במטרו במטרופולין תל אביב צריכים להתנגד לחוק במתכונתו הנוכחית.

עלינו להבין את ההבדל בין חוק לבין מציאות: חוקים אינם יוצרים מציאות יש מאין - חוק שלום עולמי לא מוביל לשלום עולמי, חוק למיגור העוני לא ממגר עוני, וחוק המטרו אינו כורה מנהרות ואינו מזמין רכבות מהמפעל. חוק המטרו נכשל בתכנון המימון הראוי ולוח הזמנים, הוא אינו מתייחס נכון לחלופות ולעלויות המצטברות.

ראשית, החוק מתייחס למספר קסם: 150 מיליארד שקלים. הוא קובע את המספר כ"תקרת הוצאה", וברור לכולם שלא מדובר בסכום המרבי או בסכום המינימלי. כל סוחר שטיחים מזרח־תיכוני יודע שכאשר באים אליו עם תקציב, זו נקודת פתיחה ולא נקודת סיום. שום סוחר שטיחים לא ימכור שטיח ב־400 שקלים למי שתקציבו 500 שקלים, וגם קבלני תשתית יודעים זאת היטב. התחייבות מראש לתקציב גבוה בעזרת חוק היא הזמנה להציע הצעות גבוהות. במקום התמחרות על תקציבים, נקבל יישור קו.

צריך להבין את הגרנדיוזיות של הפרויקט הזה: מדובר בתקציב שהוא שווה ערך לשליש מתקציבה השנתי של המדינה, סדר גודל של חינוך וביטחון יחדיו. לחלופין, מספר זה הוא יותר מ־10 אחוזים מהתוצר של המדינה - מספר בלתי נתפס הראוי שיגרור יותר ביקורת ובקרה. תקציבי חינוך וביטחון נמצאים בכל יום בשיח הציבורי. יש סכנה רבה בהעברת תקצוב בהינף יד למטרו שטרם הוקם.

שנית, סעיף המימון המפרט את מקורות המימון למטרו: גם כאן התרשלה הממשלה וקבעה מקורות גיוס שאינם עומדים במבחן המציאות. חצי מתקציב ההקמה מגיע מתקציב המדינה: 75 מיליארד שקלים - הוצאה שתדרוש העלאת מסים מאסיבית, שתפגע בציבור, בצמיחה ובעסקים השונים. את המסים יצטרכו להתחיל לגבות הרבה לפני שהרכבת הראשונה בכלל תיסע.

את שאר המימון לרכבת מתכננת הממשלה לגייס מגורמים אחרים: הגדלת מס שבח - דבר שייקר את הדירות; מכירת קרקעות וזכויות - דבר שיוצר גירעון ממשי, כי מכירת קרקעות היא חלק מההכנסות השוטפות של המדינה; ומיסוי רשויות מקומיות, דבר שיפגע בשירותים הניתנים לאזרחים.

כל אמצעי המימון האלה, מלבד היותם בלתי יעילים כלכלית, ספק אם יצליחו להסתכם ל־75 מיליארד השקלים הנדרשים, שזה קל לעומת הדרישות האמיתיות, היכולות להגיע גם ל־300 מיליארד שקלים.

לסוגיית המימון יש פתרונות טובים וזולים בהרבה. תושבי פריפריה אינם צריכים לממן רכבת תחתית לעשירונים גבוהים במרכז. חשוב לבצע הלימה בין מימון הרכבת לאלה הנהנים ממנה.

בשום מקום בחוק הרכבת ובדיונים שקדמו לחוק לא הוזכרו המשתמשים, וחבל, כי את הרכבת התחתית אפשר לממן על ידי אלה שמשתמשים בה ונהנים ממנה.

על המדינה לנצל את ההזדמנות שנוצרה עם נפילת החוק, ולתכנן מימון מטרו בצורה שתשקף את התועלת לציבור, תוך שמירה על הקופה ועל האינטרס הציבורי.