זה לא רק הדגל הפלשתיני וסיסמאות האינתיפאדה שהקימו ביקורת רועשת סביב ההפגנה נגד חוק הלאום בתל אביב - אף שאין טבעי מסלידה לנוכח סמליה של תנועה שנשבעה אמונים להחרבתנו. הדגל והסיסמאות הם סמל, חזותי ומוחשי, למה שישראלים רבים קולטים בחושיהם: השוויון והדמוקרטיה הם משניים בסיפור הזה.
מצידו של הגוף המארגן - ועדת המעקב של ערביי ישראל - ההפגנה היא נגד תוכנו של חוק הלאום, ולא נגד מה שנעדר ממנו: היא נגד הלאומיות היהודית; לא בעד שוויון ודמוקרטיה. זה ההבדל בינם לבין הדרוזים, שמחאתם לא כללה התרסה נגד סמלי הלאום, ומשום כך מתקבלת בסובלנות - ואף באהדה - בדעת הקהל.
מובילי ההפגנה האחרונה, ושותפיהם בשמאל הישראלי, מתגאים בכינון חזית חדשה: שותפות יהודית־ערבית, ערבית־יהודית, למען הדמוקרטיה והשוויון. זה נחמד, אבל קשה לראות איך זה מתרומם, מבלי שאחד הצדדים - או שניהם יחד - יוותרו על זהותם הלאומית ועל מימושה במסגרת המדינה. זה ה"שוויון" שמחפשת ועדת המעקב (עבור היהודים, כמובן), המגדירה בחזונה את ישראל כפשע קולוניאליסטי וחותרת להפיכתה למדינת כל אזרחיה (שמשמעותה האמיתית: מדינת כל לאומיה) - לצד מדינת הלאום הפלשתינית.
תומכי ההפגנה ומשתתפיה מקרב השמאל היהודי, בחלקם לפחות, מודים שהם מוכנים "לסתום את האף" ולשתף פעולה למען הצלת הדמוקרטיה (שאת חורבנה מנבאים כבר עשורים רבים), גם עם כוחות "שאיתם אינם מסכימים". זה המקום שבו הם מקוממים עליהם ישראלים רבים, האומרים - עד כאן: לא ניתן לספסר בעילת קיומנו - הציונות, הלאומיות היהודית, מדינת הלאום של העם היהודי.
זה לא משנה אם דגלי פלשתין הונפו רק בשוליים, כפי שטוענים משתתפי ההפגנה; ממילא בקשת המארגנים להימנע מהם נבעה משיקולים תדמיתיים. הם פשוט היו תזכורת למניע האמיתי של המארגנים: התנגדות לחוק הלאום - לא כי הוא פוגע בדמוקרטיה ובשוויון, אלא כי הוא מבצר בחוק יסוד את הסדין האדום שכנגדו נאבקו משחר הציונות: הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. היש מעמד אבסורדי מקריאת פסוקים ממגילת העצמאות באירוע שכזה?
במאמר על "ההטעיה של תומכי חוק הלאום", כתב עוזי ברעם ב"הארץ" שחוק הלאום נועד לפגוע בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ש"ערך השוויון עולה מכל אחד מסעיפיו. החוק מעניק זכויות אדם לכל, בלא קשר לשיוך אתני. ישראל מוגדרת בו כמדינה יהודית־דמוקרטית, שכל אזרחיה שווים בפני החוק". זו בדיוק ההטעיה: חוק הלאום נועד להשלים את חוקי היסוד הקודמים. בדיוק כפי שבהם מבוצרים בפלדה המהות הדמוקרטית וערך השוויון האזרחי, כך יעוגן מעתה הצביון הלאומי. זו תכליתו הגלויה והבלעדית של חוק הלאום.
עם המסר הזה, ועם הנתונים המדהימים על ההשקעה חסרת התקדים של הממשלה הנוכחית במגזר הערבי ופירותיה הנהדרים, יש לפנות לחלקים הפרגמטיים והמתונים בקרב המיעוט הלא יהודי בישראל. זהו אתגר מרכזי ודחוף דווקא של המחנה הלאומי: לא להפקיר את הכוחות החיוביים בציבור הערבי להסתה ולדמגוגיה של המפלגות הערביות, ועדת המעקב ושותפיהם הנלהבים בשמאל הקיצוני. אפשר וצריך לקרבם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
