הקרב על המלח: מי ישלוט במשאב הלאומי?

בשיתוף מא"י מיחזור אלקטרוניקה

בפרק הזה אירחה דנה רון את אופיר פאר, לוביסט ציבורי בלובי 99. השניים שוחחו על מאחורי הקלעים של הזיכיון על ים המלח — אחד המשאבים הציבוריים החשובים בישראל ועל ההשלכות הכלכליות, הסביבתיות והציבוריות שיגיעו לנקודת רתיחה כשייפוג הזיכיון בשנת 2030.

מאז שנות ה-60 מנוהל ים המלח בידי חברה ממשלתית לשעבר, שהופרטה בשנות ה-90 ועברה לשליטת קבוצת כי"ל של עידן עופר. במסגרת הזיכיון, מחזיקה החברה בזכויות נרחבות: הפקת מינרלים, שליטה על מקורות מים, שימוש בקרקע — וגם אפשרות לגרום נזק סביבתי מבלי לעבור על החוק.

כשלושה עשורים לאחר ההפרטה, התמונה עגומה: מפלס ים המלח ממשיך לרדת, שטחים ציבוריים הולכים ונעלמים, והמדינה מקבלת רק חלק קטן מהכנסות של מיליארדים. לקראת תום הזיכיון ב-2030, גוברת הקריאה הציבורית להסדר חדש — כזה שישים את טובת הציבור והסביבה לפני הכל.

ומה הלאה? לקראת חידוש ההסכם, ארגוני הסביבה והחברה האזרחית מציבים שורה של דרישות להסדרה מחודשת — כזו שתאזן בין אינטרסים כלכליים לצורך דחוף בצדק סביבתי. הדרישה המרכזית: להגדיל את חלק המדינה בהכנסות ל-80%, בדומה למודלים מקובלים בעולם.

לצד זאת, מוצע לחייב את המפעיל הבא בפיקוח סביבתי משמעותי, לשמור על שמורות טבע ולשאת באחריות ישירה למפלס ים המלח – כולל מימון פעולות לייצובו.

דרישה נוספת: לקצר את משך הזיכיון ל-15 שנה בלבד, בניגוד להצעה להאריך אותו ל־25 שנה לפחות. כמו כן, יש לדרוש החזרת שטחים לטובת הציבור, ולצמצם את היקף השטח שבשליטת הזכיין.

בלובי 99 עוקבים מקרוב אחר ההיערכות למכרז החדש, ומתריעים מפני חידוש מדיניות שתמשיך להעדיף אינטרסים פרטיים על חשבון הציבור. לטענתם, המודל הקיים כושל במיצוי רווחים עבור המדינה ויש להחליפו במנגנון תמלוגים הוגן, שבשיאו יאפשר למדינה ליהנות עד 80% מהרווחים, בהתאם לרווחיות הזכיין.

אחת הדרישות המרכזיות שמעלה הארגון: לקבוע סכום מינימום חד-משמעי לדמי הזיכיון – לא פחות מ־4.7 מיליארד דולר ל־15 שנה. כל סכום נמוך מזה, טוענים בלובי, הוא ויתור בפועל על כספי הציבור.

לצד זאת, הם דורשים להטיל אחריות רטרואקטיבית על הזכיינית הנוכחית בגין הנזקים הסביבתיים שכבר נגרמו, ולהגדיר מגבלות קפדניות שיאסרו על פעולות מסוכנות במסגרת ההסכם העתידי.

בשנים האחרונות גוברת המודעות הציבורית למצבו של ים המלח – והגעת הזיכיון לסיומו מספקת רגע נדיר: הזדמנות לבחירה מחודשת בדרך. בין המשך ניצול פרטי של משאב לאומי, לבין חלופה חדשה ששמה את טובת הסביבה, הציבור והמדינה – במרכז.

בשיתוף מא"י מיחזור אלקטרוניקה