"האם שחרור 150 אסירים פלשתינים בתמורה ל־50 ישראלים לא מצביע על כך שישראל ממעיטה בערך חיי פלשתינים?". השאלה הזו נשאלה באמת, על ידי מגישה ברשת "סקיי ניוז" הבריטית. תגובתו המבריקה של המרואיין, אילון לוי, ממערך ההסברה הישראלי באנגלית, שווה צפייה בפני עצמה. הבעת ההלם על פניו הפכה ויראלית ברשתות.
האם אפשר להעלות על הדעת שאלה מטופשת מזו? האם יש בכלל טעם לנסות ולענות במילים, בעובדות, בטיעונים? האם לוגיקה בסיסית יכולה לעבור את מחסום הבורות, הטיפשות, הדעות הקדומות?
נשיא המדינה חושף בראיון לרשת sky news: המחבלים מעזה תכננו להשתמש בציאניד על אוכלוסיה אזרחית (ארכיון) \\ skynews
התעוררנו ב־7 באוקטובר לתוך ההבנה שמעבר לגדר רוחשת תרבות רצחנית, סדיסטית, שוחרת מוות והרס, שאמות המידה המוסריות שלה מבוססות על שנאה. ימים ספורים אחר כך התעוררנו לתוך ההכרה בכך שהעולם הנאור, התרבותי, הדמוקרטי, שורץ אידיוטים ואנטישמים. ולא מהסוג נמוך המצח וגלוח הראש שבגינם צעקו על חברי כנסת שהם "חברים של נאצים", אלא דווקא האלגנטיים יותר. שוחרי האמנות, אקטיביסטים, היפסטרים מתוחכמים, מרצים מדליקים לפילוסופיה ולסוציולוגיה, אנשי תקשורת, סוכני תרבות. אנשים חושבים, מה שנקרא.
האומץ לאהוב
היום כותב כאן, ב"קבינט שישי" של "ישראל היום", הפילוסוף הצרפתי ברנאר־אנרי לוי, שהוא "בעד ישראל". מי שמצוי בהלך הרוח ובדיון הציבורי בבירות המערב יכול להבין, ולהעריך, עד כמה מדובר באמירה פרובוקטיבית, יוצאת דופן, אמיצה. זה דבר אחד לזרוק איזה גינוי נגד הזוועות שחוללו שליחי חמאס - ודבר אחר להצהיר על תמיכה בישראל במלחמתה.
יש עוד דבר שהופך את עמדתו החד־משמעית, הנוקבת, של לוי לרלוונטית במיוחד, והיא קשורה למיקומו הייחודי בשדה התרבות. הוא אמנם התחנך במוסדות היוקרתיים, ועבר בתחנות החובה האקדמיות שבהן עוברים אינטלקטואלים צרפתים, אבל מנגד, כפי שהוא עצמו העיד פעם, "שוב איני פילוסוף מקצועי". זה לא קשור רק לכך שהוא פיזר את כישרונו על פני תחומי עשייה רבים ומגוונים, אלא גם לעובדה שהוא לא היה חניך אידיאלי וצייתן של הממסד האינטלקטואלי.
קיומו ופעילותו הענפה קיפלו תמיד התרסה כנגד הממסדים התרבותיים, שפיתחו כלפיו עוינות ולעיתים אף זלזול. אבל מתוך העמדה הזו, הוא יכול היה למצות עד תום את המהלך הפילוסופי הגדול שהתחיל בצעירותו: למרוד במוסכמות האידיאולוגיות של האינטליגנציה הממסדית. אולי, אולי, לאי־התלות שלו בקובעי הטעם ובחורצי הגורלות בחלונות הגבוהים של מגדלי השן, יש גם קשר לעמדותיו הנחרצות ויוצאות הדופן. כמו תמיכתו בישראל, שהיא, בחלקים גדולים של השדה התרבותי באירופה, כמעט טאבו. יש לו פריבילגיה להגיד "לא".
שנאה ממוסדת
משמעות הדברים הללו היא שהתנגדות לישראל, תפיסתה כפשע נגד האנושות, כשריד אימפריאליסטי, כקופסת שימורים מעידן הקולוניאליזם, כגלגול עכשווי של האפרטהייד, כמחוללת אלימות וכמקור של רשע - הן לא אמונות תפלות שהתפשטו אצל חוואים נבערים במחוזות נידחים, אלא עקרונות יסוד שהתקבעו בלב הממסדים האינטלקטואליים המובילים ובתוך המערכות מעצבות־התודעה של המערב הדמוקרטי: האוניברסיטאות, למשל. גופי תקשורת מובילים. אגודות מלומדים. קולקטיבים אמנותיים.
האתוס של הגופים האלה כרוך באנטי־ישראליות, וההזדהות עם אויבי ישראל היא חלק מהזהות הנרכשת, הפומבית, של חבריה. זו לא גרטה טונברג ולא ג'ודית באטלר. הן רק הסטאריות של השנאה־ביזנס.
יש לנו עסק עם רשתות הענק הסבוכות של ארגוני המאבקים האזרחיים לסוגיהם. עם בתי הגידול של האליטות באקדמיה. יש לנו עסק עם מערכות חברתיות ענפות, לא עם דמויות בודדות. יש לנו עסק עם ממסדים מאורגנים, לא עם מובילי דעה. יש לנו עסק עם שדות חברתיים שלמים, לא עם "חותמי עצומות".
החלק המעודד הוא, שלמרות עוצמתם ומשאביהם, ואף שיש בכוחם להסב נזק עצום לישראל, הממסדים האלה מאבדים בהדרגה את הכריזמה שלהם בדעת הקהל. אפשר לראות את זה בדפוסי ההצבעה. מופעי השנאה נגד ישראל באליטה האקדמית של ארצות הברית מצד אחד, וזינוק של טראמפ בסקרים, מצד שני. גם באירופה; אין סארטרים ואין אלבר קאמיים; יש חרט וילדרס. גם בארץ, אגב. וזה גם מתבטא בכך, שלמרות הקצף על שפתי המפגינים שטופי השנאה לישראל, המוסדות הפוליטיים והדיפלומטיים לא איבדו לחלוטין קשר עם המציאות.
זה אומר שיש לישראל עם מי ועם מה לעבוד. אבל הדבר הראשון שצריך להפנים הוא ששנאת ישראל עיוורת ונמוכת מצח היא תופעה ממוסדת, ולא שולית. כן, אנחנו מוקפים במטומטמים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו