בלחישה באוזן: מה חושפת בקשת חמינאי בהופעתו הפומבית הראשונה

ביום שבת בערב, ליל העשוראא, הופיע המנהיג העליון עלי חמינאי בפעם הראשונה בפומבי מאז החלה המלחמה נגד ישראל. באופן טבעי, עיני התקשורת עטו על הופעתו של חמינאי עצמו: בפעם הראשונה המנהיג שנראה היה שכסאו רועד במהלך המלחמה, פוגש קהל - גם אם ב״מקום מאובטח״ וכזה המורכב מתומכיו הנאמנים ביותר בלבד.

יום העשוראא הוא היום העשירי למוחרם, החודש הראשון בלוח השנה המוסלמי. הוא המציין את מותו של חוסיין בן עלי - נכדו של הנביא מוחמד - בקרב כרבלא בשנת 680 לספירה. זהו למעשה המועד החשוב באיסלאם השיעי: אירוע שהפך לסמל של הקרבה מוחלטת באסלאם השיעי ולמיתוס על קרב מעטים מול רבים.

אולם מעבר להופעתו הפיזית של חמינאי, היה ברגע הזה אלמנט סמלי מרתק במיוחד, שנראה שתוכנן בקפידה. חמינאי ביקש מהפייטן מחמוד כרימי, שממש עט לעבר המנהיג העליון ורכן אליו, לשיר את השיר הלאומי "אי איראן". כרימי עצמו, פייטן דתי מוכר ומזוהה עם בכירי המשטר, שר את השיר בפעם הראשונה לפני עשרה ימים, עדות ברורה להשפעת הזמן והמלחמה על איראן והמשטר.

מדובר בבסיסו בשיר מוכר מאד של הזמר מחמד נורי, אך בגרסה שונה ודתית יותר. השיר המקורי מדבר על אוהבים, על דשא ועל פרחים (וגם על דם, כמובן, בהתאם למסורת הפרסית). אולם הגרסה של כרימי משנה את המיקוד: כרימי מדבר על ״איראן של העאשוראא ושל אמאם רזא״, כלומר מכניס אלמנטים דתיים שיעיים לתוך שיר האהבה המקורי לאיראן. זו בדיוק הייתה מטרתו של חמינאי.

הבחירה הזו אינה מקרית. מדובר בהמשך ישיר לקו שראינו כבר לאורך המלחמה - הניסיון של המשטר להאחיד בין איראן הלאומית לבין הרפובליקה האסלאמית. השיר של כרימי משמש ככלי לאיחוד העם מסביב לדגל המשטר, כשהוא משלב את הגאווה הלאומית הפרסית עם הזהות הדתית השיעית. מגמת האיחוד בין הרפובליקה האיסלאמית ואיראן, כמדינת לאום, משרת מטרה ברורה: ניסיון לאחד האוכלוסייה האיראנית סביב מוטיבים פטריוטים בעת שהבטחות ״שלטון חכמי הדת״ האיראניים קורסות תחת מבחן המציאות.