אני יוצא מנקודת הנחה שהיקפה ועוצמתה של ההתנגדות העממית לממשלת לפיד־בנט מפתיעים גם את יחצני לשכות ראשי הממשלה - המכהן והחליפי. לא משנה כמה יתייגו אותה כ"הסתה משתוללת" של "ביביסטים שרופים" - תנועת ההתנגדות הזו בוערת, וכנראה גם מתרחבת.
והסיבה שזה מפתיע את אדריכלי השינוי היא הפטרנליזם האופייני למחוזותיהם: אחרי ההלם, הם אמרו לעצמם ולמצלמות, תבוא השלמה. אנשים יראו שהשמיים לא נופלים, שיש חיים גם אחרי נתניהו, שמצליחים אפילו לעבוד יחד ולהביא הישגים. המרירות תחלוף.
ואמנם, יש הישגים, או לפחות דימויים חזותיים של הישגים ממותגים: מבצע חיסונים ובלימת גל רביעי ("דלתא"), ביקור בבית הלבן ("היסטורי"), תפיסת רוב המחבלים הנמלטים ("בשקט ובמקצועיות"), ביקור במצרים ("רוחות חדשות") וכמובן - העברת התקציב ("סוף לכאוס"). אפילו בתור שאריות של תפאורה - זה לא רע לשלושה חודשים.
מה שעד לפני הבחירות היה בגדר "לא יעלה על הדעת", הופך כעת לאידיאל פוליטי, שרק מי ששרויים עדיין בשממת העולם הישן טרם הבינו
ההלם אכן עבר, אבל הזעם לא שכך. רחוק מכך. וזה דוחף את תפאורני התדמיות לייצר נרטיב על "כת שולית" שלא מסוגלת לשחרר ולהתקדם, או לחלופין - לתאר את הסלידה שמעוררות ימינה ותקווה חדשה כתגובת נגד פסיכו־פוליטית נוכח "ההצלחות". במילים אחרות, הביביסטים אוכלים את הלב.
לא תמיד ברור אם הלוגיקות האלה נאמרות כלפי חוץ או כלפי פנים, אם הן משרתות יעדי שיווק פוליטי או דחפים לריצוי עצמי. אבל דבר אחד ברור, בולט ומרהיב קורה פה, והוא בגדר מטמורפוזה ברפרטואר ההצדקות של ממשלת השינוי. מ"לעולם לא" לפני הבחירות, המשכנו ל"כאבי בטן" ו"בלב כבד" מייד לאחריהן, ואז ל"לא היתה לנו ברירה" ו"מוצא אחרון לפני התפרקות המדינה" ערב החתימה על ההסכם הקואליציוני.
בהדרגה השיח עבר ל"נכיל את השוני" ו"נתקדם רק בדברים שעליהם אנחנו מסכימים", ותוך זמן קצר כבר הגענו למחוזות האידיאליזציה של השינוי. "אם בצלאל (סמוטריץ') יבין שהעתיד הוא לדעת לשבת עם מרצ, לפיד ומרב מיכאלי", אמרה עידית סילמן ביוהרה של מטיפת ניו־אייג' ל"ישראל היום", "זו תהיה תחילת הגאולה האמיתית". ואכן, סילמן, שקד וחבריהן עושים כל מאמץ להראות שיש להם היום יותר שפה משותפת עם זנדברג ומיכאלי, מאשר עם רגב וסטרוק.
המשפט האלמותי הזה נאמר רגע לפני השבעת הממשלה, ומאז הוא הפך מוטו שצריך להדגיש בכל דרך אפשרית: מה שעד לפני הבחירות היה בגדר "לא יעלה על הדעת", הופך כעת לאידיאל פוליטי, להתגשמות שמימית של חזון נשגב שרק מי שטרם יצאו מן האפילה, מי ששרויים עדיין בשממה הפרימיטיבית של העולם הישן, טרם הבינו.
כך נגזר עלינו להאזין לדרשות על הגל החדש בממלכתיות, על הכלה, על התקדמות ועל בשלות פוליטית, מדמויות שלא רק שאין להן כל תוקף אלקטורלי רציני, אלא שהן הוצנחו לחיינו כתוצאה מעסקנות אפורה וטרחנית (ניר אורבך), התאמה לסטריאוטיפ של "ערכיות ביטחונית" (מתן כהנא) או מתיחת הפעלול הנורבגי עד אבסורד (יום טוב כלפון).
האצולה הפוליטית החדשה של ישראל - הלכה למעשה, אריסטוקרטיית מיעוט בלתי־נבחרת - מטיפה לנבחרי ולבוחרי המפלגה העממית והדמוקרטית הגדולה (והכמעט יחידה) בישראל מושגי יסוד בהתנהגות פוליטית "ראויה", ובעיקר מלמדת אותם איך "עובדים". שהרי לפניהם לא היתה דמוקרטיה, ואיש לא עבד למען הציבור. את השגשוג הכלכלי והיציבות הביטחונית והלבלוב המדיני עשתה היד הנעלמה - לא "קודמיהם".
האמת במערומיה
באקלים הזה, יכול יועז הנדל - האיש ששותפות עם מפלגה ערבית היתה עבורו קו אדום שהצדיק הליכה לבחירות נוספות או הפרת הבטחת בחירות ליבתית על סטרואידים - לומר ברדיו שעם איתמר בן גביר הלאומן והמסוכן הוא לא יישב, אבל עם וליד טאהא - כן. כך נראה גלגול פוליטי בקנה מידה מיסטי: ה"לעולם לא" של אתמול הוא מחוז הכיסופים של העכשיו. האומץ להיות יקיר ה"ניו יורק טיימס". כמה שהנעימה הזו מוכרת לנו.
אם יש משהו שגרעין המתנגדים ההולך וגדל לממשלה הזו קולט, זה משמעות העומק של המטמורפוזה - זו שפורמת כעת את המכנה המשותף העמוק של השותפות הדמוקרטית בישראל. הנה עוד דבר שהופך לאידיאל: להציג את הממשלה ואת העומד בראשה כמי שהשתחררו מה"בייס" שלהם. בן כספית ניסח זאת באופוריה מצמררת ב"מעריב": "הוא השתחרר. הוא יכול לפעול בצורה חופשית לגמרי. הוא יכול לעשות רק את הדברים שצריך לעשות, נטו. בלי משקולות פוליטיות או אבני רחיים על צווארו. הוא לא צריך לרצות מצביעים".
במילים אחרות: הציבור שבחר בו ספציפית, והמחנה הפוליטי שאת ערכיו הוא התחייב פעם לייצג עם הרבה פאתוס על הכתפיים, הם מעתה סוג של אילוץ מעיק, פיסת טינופת שנצמדה לסוליית הנעל שאפשר לגרד על הדשא ולהמשיך הלאה, ולעשות "מה שצריך" - שזה שם קוד אורווליאני ל"ההפך ממה שהבטחת". זהו הרגע שבו התמסדה הרמאות הפוליטית בישראל לכדי פרקטיקה לגיטימית, ואף רצויה. זה מזכיר את הפנטזיה של יולי תמיר על דיקטטורה ל־12 חודשים - בתנאי שהיא תביא שלום.
כשכבר לא ניתן יהיה לומר "לא היתה ברירה", ימסרו בנט ושקד את ההנהגה לשמאל הישראלי על מגש, מותירים מחנה לאומי מפורק ומנוטרל לשנים
ולדבר הזה יש גם ביטוי אופרטיבי, וגם אותו מריחים מקילומטרים ה"ביביסטים". הם יודעים שהכל כרגע הוא בגדר רעשי מיסוך מניפולטיביים, והעיניים שלהם כבר צופות על 27 באוגוסט 2023 - המועד שבו ייכנס יאיר לפיד ללשכת ראש הממשלה, ובנט יעבור ללשכת משרד הפנים. באותו הרגע, הממשלה הזו תהפוך להיות קצת יותר של מרב מיכאלי ותמר זנדברג - וקצת פחות של איילת שקד וזאב אלקין, כלומר - מה שנותר מהם ברמה האידיאולוגית.
אז, כבר לא אפשר יהיה להגיד יותר "לא היתה ברירה" ו"הצלנו את המדינה מבחירות". ברגע השייקספירי הזה, ימסרו נפתלי בנט ואיילת שקד את הנהגת המדינה לשמאל הישראלי על מגש, כשהם מותירים את המחנה הלאומי מפוצל, מפורק ומנוטרל לשנים.
את האמת הפשוטה והברורה הזאת, השרופים, המופרעים, הקולניים, הוולגריים והפנאטים של הימין העמוק וה"מוסת" - רואים בצלילות. והם ימשיכו לראות אותה כך, כפי שהיא, במערומיה, משום שאפילו לקלוגהפט אין מכחול שיוכל למרוח אותם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו