160 דקות של עימות: השקרים, הקנאה - והקרב על ישראל

קשה להיזכר מתי בפעם האחרונה היו לראיון אחד כל כך הרבה משמעויות מוסריות, דתיות ופוליטיות. 36 שעות לאחר פרסום השיחה הקשה בין השדר האמריקני הפרובוקטור טאקר קרלסון לבין שגריר ארה"ב בישראל מייק האקבי, ניתן להעריך: 160 הדקות המתוחות בין השניים יהפכו לציון דרך.

נכון לאמש, כ-2 מיליון איש כבר צפו בעימות בין מי שפעם היו חברים - וזה רחוק מלהיות שיא הצפייה של קרלסון. מנגד, עבור מי שמנסה לשרוד כקובע סדר היום אחרי שאיבד את מעמדו כעיתונאי הימני הבכיר ביותר בארה"ב, זה גם נתון לא רע.

קרלסון היה ה"חיים יבין" של "פוקס ניוז". בנסיבות שלא הובררו עד תום, ב-2023 הוא פוטר, ומאז מפעיל רשת עצמאית ברשתות החברתיות. אחת מהשיטות המרכזיות שלו לקבל תשומת לב, בהנחה שאינו מקבל דברים אחרים, היא ללכת נגד הזרם. הוא ראיין את פוטין, פרגן לקטאר, אירח ניאו-נאצים ואימץ קו עוין לישראל. הסגנון המתגרה הפך אותו לקול הבולט ביותר של קבוצת הימין הקיצוני במפלגה הרפובליקנית. ההערכה היא ש-20%-10% מחברי המפלגה מזדהים עם הגישה שלו.

אלא שהראיון עם האקבי הנחית על הקו של קרלסון מכה קשה: הוא נאלץ להתנצל בפני נשיא המדינה יצחק הרצוג אחרי שטען כי התארח באי הזוועות של ג'פרי אפשטיין - דבר שלא היה ולא נברא. עוד קודם לראיון הוא נתפס בשקר כשטען שעוכב בידי רשויות ההגירה הישראליות, בעוד המצלמות הראו אותו מחייך, מצטלם ונינוח בעת תהליך הכניסה לארץ.

וכמובן, קרלסון בוחר לדבר על ישראל שוב ושוב, אך לא מעז לסייר בה. לטובת הראיון עם האקבי, הוא הסכים לשהות כמה שעות במתחם האח"מים בנתב"ג, ומייד עלה על מטוס בחזרה לארה"ב. הוא לא ביקר בעוטף עזה ולא באתר הנובה, לא עלה לגבול הצפון ובוודאי לא ליהודה ושומרון. ובפרט, על אף היותו נוצרי אדוק, הוא לא נסע לנצרת ולא להר הקפיצה, לא לכנסיית הקבר ולא לכנסיית המולד.

פשוט משתגע מקנאה

הצופה הסביר לא יכול לא לתהות ממה קרלסון מפחד. הראיון סיפק תשובה, לפחות חלקית: קרלסון, שמרוב תמיכה בישראל פעם אפילו רצה לקנות בה בית, פשוט משתגע מקנאה. הוא ממש אמר את זה. בהתחשב במלחמה הנוראה שעברנו, ובאיומים שעדיין תלויים ועומדים, זה קצת מוזר. הרי כל אדם יודע שהחיים בישראל לחוצים, לכל הפחות.

ובכל זאת, בזעם שלא היה אפשר להסתיר, לאורך הראיון קרלסון דיבר כמה פעמים על כך שהמצב בישראל כל כך טוב, בזמן שהמצב "בארץ שלי", כלשונו, רע. הכעס הפנימי, שבהחלט ניכר בהבעות פניו, גורם לו כנראה לנקוט קו עוין כל כך כלפי היהודים ומדינתם בשנים האחרונות.

אותו כעס בלתי כבוש גם הכשיל אותו פעם אחר פעם בראיון עם האקבי. השגריר המיומן והמלומד חשף פעם אחר פעם את השקרים והטעויות של קרלסון. למשל, בפרשת "הילד בן ה-14 שחיילי צה"ל הרגו בעזה", כטענת אחד מאורחיו של קרלסון. האקבי לא ויתר, והוכיח לו שאותו ילד חי וקיים, ואף חולץ בשלום מעזה לטובת טיפול רפואי.

אותו דפוס היה כשקרלסון שלף מהגורן ומהיקב אינספור טענות ועלילות מההיסטוריה הרחוקה והקרובה, כשהוא טופל שלל השמצות ושקרים על ישראל, מהלכיה ומנהיגיה. למשל, כשטען שישראל דוחקת את רגלי הנוצרים מבית לחם, השגריר הזכיר לו שהרשות הפלסטינית היא זו ששולטת בעיר.

נדרשת פעולה משולבת ומאוחדת

אכן, היו רגעים שבהם גם האקבי נותר בלי מענה ברור. קרלסון בהחלט ניחן בכושר ביטוי מצוין, ולא במקרה הגיע לאן שהגיע. ברור גם שמי שמלכתחילה מצדדים בעמדותיו, ויש רבים כאלה, רק התחזקו בעמדתם אחרי המשדר. ועדיין, בשיחה הזו - שהיתה יותר התנצחות מאשר ראיון - התעמתו ראש בראש שתי הגישות המרכזיות במפלגה הרפובליקנית בנוגע לישראל: האקבי, אוהב ישראל גדול שמאחוריו הנשיא טראמפ והזרם המרכזי במפלגה - לעומת קרלסון, שבהחלט סוחף רבים, אבל קיבל מענה כהלכה.

איזו גישה תנצח? הדבר תלוי מאוד גם במה שיעשו העם היהודי ומדינת ישראל. כרגע, במערכה על התודעה, ידם של יריבי ישראל על העליונה, על אף ההופעה המצוינת של האקבי. כך שכדי להפוך את המגמה נדרשת פעולה נרחבת, משולבת ומאוחדת. נוצרים אוהבי ישראל כמו האקבי הם הראשונים שיתגייסו להצלחתה.