ביחד, אבל רק עם מי שדומה לי

היצור הפוליטי החדש שנולד השבוע סובל ממום מולד. שני פוליטיקאים משופשפים הושיטו זה לזה קרשי הצלה: בנט מנע מלפיד לצלול בסקרים אל מתחת לאחוז החסימה, ולפיד סייע לבנט לפתוח מחדש פער מול איזנקוט, במרוץ לראשות "גוש השינוי". זה מקובל ולגיטימי כקוניוקטורה פוליטית, אבל מיתוג האירוע כמהלך שמביא לציבור סוף־סוף את בשורת ה"ביחד" (שמה של המפלגה החדשה) לוקה ביומרה ובהרבה העמדת פנים.

השילוב הלא קדוש הזה שהשניים הציגו הרי כה רחוק מהביחד האמיתי הרחב, שכה רבים בציבור כמהים אליו מאז 7 באוקטובר: קווי יסוד והסכמה ופעולה משותפים של המפלגות הציוניות הגדולות, מבלי להרחיק אל מחוץ למחנה עוד מפלגות וקהלים, שיקבלו על עצמן את כללי המשחק החדשים.

לעומת זאת, הביחד החדש של בנט ולפיד הוא ביחד של דומים; ביחד, אבל רק עם מי שדומה לי ומקבל את תנאיי מראש. הוא רחוק מהזמנה פתוחה לחלקים נרחבים בחברה הישראלית, ובפועל ממשיך בחרם פוליטי על מגזרים שלמים. בנט ולפיד מדברים על עידן חדש ותיקון, אבל הביחד החדש הזה שלהם, שנועד להציל זה את זה, דומה יותר ללחוד.

למעשה, השניים מדירים אחד מכל ארבעה מצביעים שבחרו ואולי יבחרו שוב בליכוד, ודווקא בראשות נתניהו. הם מרחיקים פריפריה רחבה שמזוהה או מזדהה עם מפלגות הקואליציה, וגם ימין אידיאולוגי שנתן את החיים והנשמה שלו למדינה במלחמה האחרונה. וכן, הם גם דוחים מפלגות חרדיות שייתכן כי היו סוף־סוף משלבות ידיים עם הכלל הישראלי, כאשר היה מתברר להן שלא ניתן עוד להכתיב לרוב תנאי מיעוט, ולכן שווה להן לחתוך הפסדים ולחבור לרוב.

הביחד החדש הזה, גם אחרי הראיונות של בנט, מקבע את מה שמשה קלוגהפט מכנה לא פעם הפרעה דו־גושית. יותר משהוא מבטא הסכמה על תכנים או מהות, הוא עוסק במה ובמי לא, ומשמר את הגושים שמתקיימים בעיקר על בסיס התנגדות לנתניהו או תמיכה בו ואת המפריד והמבדיל ביניהם. כשהכל זה "כן ביבי" או "לא ביבי", אי אפשר לשפוט ולהעריך דבר באופן ענייני, והזהות המגזרית דוחקת את האינטרס הממלכתי, הכלל־ישראלי, וגוברת עליו.

עומק מוסרי נדיר

ההשוואה המקוממת ביותר בדבריו של בנט היתה בין הביחד שלו לביחד האמיתי של חיילי צה"ל בלחימה. החיילים שלנו הרי אינם בוחרים עם ולצד מי להילחם, כפי שבנט ולפיד בחרו השבוע. ב"כתף אל כתף" שבנט הזכיר, בטנקים ובשוחות, נמצאים שמאל וימין, מתנחלים וקיבוצניקים, ערים ופריפריה, דתיים, חילונים וגם מעט חרדים; כל אלה שבדרך כלל אינם דומים זה לזה - בשונה מהביחד של הדומה והחרם שבנט ולפיד מקבעים עתה.

אם צריך לבחור דוגמה אחת בלבד מהמלחמה האחרונה לביחד נקי ואמיתי, שכה חסר בפוליטיקה שלנו, אני מוצא אותו בדבריו של תושב בארי אבידע בכר על האחים, המתנחלים מיו"ש, שמיהרו לעוטף בשמחת תורה וחילצו שם תושבים מממ"דים בוערים.

"מזל ש־7 באוקטובר קרה בבארי", הודה בכר בעומק מוסרי נדיר, "אני חושב שאם זה היה קורה בגוש עציון, מה אני הייתי אומר באותה שנייה? הייתי אומר 'מה הם גרים שם?'. אולי הייתי אומר 'מגיע להם'. הייתי אומר את כל הדברים הכי קשים שיש בעולם. מזל שזה קרה אצלי בבית. מזל שאת השיעור הזה, ששילמתי עליו הרבה מאוד - למדתי..." (אשתו ובנו של בכר נרצחו, בתו נפצעה, ואבידע עצמו איבד רגל; נ"ש).

האם ניתן להעתיק רמת ביחד וכנות כזו למגרש הפוליטי, ועוד בתקופת בחירות? סביר שלא. ולמרות זאת, אחרי 7 באוקטובר יש מינימום שמצופה מפוליטיקאי - לדבר אמת ולחדול בפועל, ולא רק כסיסמה, מחרמות ומנידויים. נתניהו חטא בכך לא פעם, אבל השבוע בנט ולפיד הם שכשלו במבחן הזה.

אינטרס צר

מי שעוד מעד השבוע במבחן דומה הוא הנשיא יצחק (בוז'י) הרצוג, שאינו חדל להזכיר את היחד שלנו ונחיצותו הקריטית, ואף פועל רבות למענו. להרצוג היתה הזדמנות לנקז כבר, עוד לפני הבחירות, את אחת המורסות הכי פעילות ומוגלתיות בקרע הישראלי - משפט נתניהו. חנינה היתה אופציה סבירה, אבל ניתן היה להסתפק גם בפחות ולפעול להשעיית המשפט עד לאחר סיום כהונת נתניהו כראש ממשלה. אבל הרצוג בחר מהלך שכבר נכשל בעבר, וספק אם הפעם יניב תוצאות: תיווך להסכם טיעון.

לפני שנים נקלע אביו, הנשיא השישי חיים הרצוג, לדילמה דומה, אם כי לא זהה, כאשר התבקש לקצוב את עונשם של חברי המחתרת היהודית ולהפחית שליש מתקופת מאסרם. הרצוג נענה להמלצה החיובית של ועדת השחרורים והקל בעונשם של 11 נאשמים, שהביעו חרטה פומבית על מעשיהם. הוא סבר שהמהלך שלו תורם למאבק בטרור היהודי.

לימים תמך הרצוג האב את החלטתו זו ביתד נוספת: פסק דינם המפורסם של נשיא העליון מאיר שמגר והמשנה לו, מרים בן פורת, בפרשת קו 300. שם, כידוע, חנן הרצוג אנשי שב"כ שהרגו מחבלים שבויים, ושיקרו והעלילו. שמגר ובן פורת פסקו אז ברוב דעות (ברק סבר אחרת), שהחנינה של הרצוג לאנשי השב"כ היא חוקית.

בן פורת הסבירה כי "יש מקרים שבהם נהנה העבריין ממתן החנינה לא מכיוון שהוא חף מפשע, אלא למען ההגנה על אינטרס עדיף". חיים הרצוג הציג אז עוד אינטרס עדיף היפותטי. "לו ניתן היה לחסל את האינתיפאדה תמורת הקלה בעונשים - האם לא היה הגיוני לעשות זאת? לעיתים", הטעים, "יש להביא בחשבון את האינטרס הציבורי ולהעדיפו על העונש ההולם האישי, שהוא אינטרס צר יותר, וזאת כאמור עשיתי הפעם".

בעניין נתניהו (שמשפטו עדיין מתנהל, ושלהבדיל אלף אלפי הבדלות, לא רצח ולא פצע איש), הרצוג הבן בוחר בינתיים אחרת. הוא מתעלם ממה שרבים רואים כאינטרס ציבורי רחב ודחוף: כיבוי מיידי, עוד לפני הבחירות, של מדורת המחלוקת המסוכנת הזאת. חבל. כולנו עלולים לשלם על כך ביוקר.