לפרוץ את גדר הקונספציה

הורי החטופים פרצו את הגדר. ברור! אני מעריצה אותם על שהצליחו להתאפק עד עכשיו. כתבתי כאן מייד אחרי הטבח שאמא שהילד שלה לא חוזר מחוג ג'ודו - מסתובבת בכל העיר ועוברת בית-בית, ולא הולכת לישון עד שהוא חוזר. זה בדיוק מה שמדינת ישראל היתה אמורה לעשות ב־8 באוקטובר. כשהם עוד היו קרובים, וכשהערבים היו מפוחדים.

כשהתמונות של נעמה לוי, מובלת בג'יפ כשהיא מטולטלת מתא המטען למושב האמצעי לעיני אוכלוסיית עזה ומכנסיה מוכתמים, רדפו אותי בלילות - חלמתי איך אני נכנסת ושולפת אותה מתוך העיר הזאת. כמו שהערבים היו עושים לו היו במקומנו. כמו שחוץ ממדינת ישראל, כנראה, כל הורה מדיני אחר היה עושה.

מייד אחרי הטבח, האוכלוסיה העזתית חשבה עלינו במושגים שלה, כמו שאנחנו חשבנו עליהם במושגים שלנו. פחדנו לעשות את הדבר הבסיסי ביותר - לומר שעזה מלאה בילדים שלנו, ולכן אנחנו כובשים אותה עכשיו ושולפים משם אחד-אחד את כל הילדים (גם זקנים וחיילים וגברים ונשים הם ילדים).

זה מה שהערבים היו עושים, ולכן בתחילת התמרון הקרקעי החלה מנוסה עצמאית. הערבים חיים במושגים של נקמה ושל צדק, ולכן ב־1967, כשצה"ל חזר לחברון, קיבלו את פניהם דגלים לבנים של כניעה - וחברון נכבשה ללא ירייה. תושביה זכרו היטב את פרעות תרפ"ט, שהתרחשו כמעט 40 שנה(!) קודם, ונכנעו מראש. לא רצו לדמיין איך תיראה הנקמה הישראלית על מה שהם עשו ליהודים בטבח ההוא. גם האוכלוסייה האזרחית בחברון של 1967 לא היתה "בלתי מעורבת", ולא ניסתה להיתמם.

הושט היד וגע בם

ישראל לא חשבה כמו אמא, ולא כמו אומה ערבית. במקום להודיע שהיא כובשת את עזה עד שאחרון חטופיה יוחזר - הפכנו למציאות את הסיוט הבנאלי שבו אנחנו צועקים בלי קול, חסרי אונים. ולא התעוררנו. חאן יונס כן ולא, פילדלפי כן ולא. בעזה הבינו שאין לנו מחויבות הורית כלפי ילדינו החטופים והמשרתים. אמריקה אמרה לא לכבוש? עד העימות עם טראמפ ביידן כבר היה שוכח שהוא התנגד, וקמלה היתה מוצאת נושא אחר. הם לא הילדים שלהם, וזה לא באמת מעניין אותם.

בשבועיים הראשונים העזתים עצמם היו בכיוון של מקלט במצרים, כי הם חשבו שאחרי שואת הקיבוצים הישראלים יגלו אקטיביות בנוגע לחיים של עצמם. היינו חוסכים בחיי חטופים, חוסכים בחיי חיילים שבוזבזו תחת עינם הפקוחה של נהגי משאיות הומניטריות וצלפים מגגות סמוכים. היינו חוסכים בחיי אדם בצפון, כי חיזבאללה היה מבין שכדאי לו לסתום. היינו חוסכים בהתערבות אמריקנית, כי לא צריך הרבה נשק כשמנצלים שוונג פתיחה, וכי המלחמה היתה קצרה. חיי אדם משני הצדדים.

כשישראל חזקה, לא תוקפים אותה בכזו קלות. קיבוצי הדרום היו יכולים להשתקם בביטחון. כשעזה לא מאיימת עלייך - את מבינה שהחיים באמת השתנו, שלעולם לא עוד. אם היינו כובשים את עזה באוקטובר 23', הצפון לא היה מפונה. יישובי חומה ומגדל היו עומדים על תילם. קריית שמונה, מטולה, חמת גדר. מי רוצה לחשב את שכר הדירה למפונים, את הכסף למלונות ואת הסבל הנורא כי איש לא נהנה מהתגמולים הללו? הייתם בקיבוץ מנרה? פאר הציונות העברית נמחק, ומדינת ישראל ממשיכה להכחיש את הסיבה המקורית.

"אין לנו כוונה לכבוש את עזה", הצהיר ראש הממשלה במסיבת העיתונאים הראשונה, עם פרוץ השואה העברית בארץ ישראל. "המלחמה תימכך זמן רב", הבהיר שר הביטחון, ובהבל פה ייאש את העורף ואת החזית ושימח את האויב. "נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן", ציטט נתניהו, אבל הילד הקטן עוד לא נתן לפוליטיקה ולתיאוריות פוסט־מודרניסטיות כושלות לקלקל את אינסטינקט החיים שלו. הוא נמצא במנהרה בפיג'מה, יודע שמדינה בריאה בנפשה לא מפחדת מהפחד.

הערבים בעזה פחדו מאוד - ישראל פחדה יותר.

טפטוף של פרדיגמה

מדי פעם, אישיות צבאית מתהדרת במספר החמאסניקים שהרגנו. מה יותר מטופש מזה? סינוואר עצמו מוכן להקריב את חייליו: "מבחינתי שימותו 100 אלף". יהודים אמורים לחשוב יותר ולהרוג פחות. אנחנו לא מצטיינים בכוח אדם, אלא ברעיונות מחוץ לקופסה. אמא יהודייה היא אמנות שימושית במקרה הזה. אני בזה לשלטון שלא העיף את הגדר מייד כשהטבח קרה. הבושה הכי גדולה של הממשלה היא שמשפחות נאלצות להילחם כדי שיחזירו את הילדים שלהן, שהם המשפחה של כולנו.

במסיבת העיתונאים ההיא של ראשית המלחמה ("לא נכבוש והאירוע ייקח נצח"), נתניהו ומערכת הביטחון טפטפו פרדיגמה שלפיה אין מוצא מן המצב. למעשה זו קונספציה חדשה. בהתנהלות הזאת, ההנהגה סללה את הדרך לפוליטיקה החדשה שקורעת את החברה ואת המדינה, שלפיה רק עסקה תחזיר את החטופים. נכון, התקשורת מפמפמת, אבל נתניהו אמר את זה ראשון. זוהי דרכו ליצור נרטיב שלפיו עסקה מופקרת זה של שמאלנים, ועסקה מוצלחת אי אפשר להביא. איך אמר השמאל בהסכמי אוסלו - "אין אלטרנטיבה".

המשפחות מיואשות, ולפי הדיווחים הן צעקו ליד הגדר שצריך עסקה. לצעוק שלאף אחד בעזה אין זכות קיום אם חיי החטופים שלנו לא נשמרים, זה להרוס לעצמך את זכות הדיבור במושגים תקשורתיים. יש אמת שלא מוכנים לשמוע בארץ ובעולם. באוקטובר עוד היו מוכנים, אבל שעת הרצון חלפה. עזה היא קלף המיקוח הראשון שישראל צריכה היתה לקחת. הקלף הזה היה חוסך חיי חטופים וחיילים, שנאה בינלאומית, מיליארדים למשק, מלחמה בצפון... כשאנחנו צועקים "עסקה" אנחנו משתפים פעולה עם הקונספציה - וגם עם ראש הממשלה, שיודע שהצד השני לא רוצה עסקה ושהוא חלש מכדי להנהיג לפתרון אחר.