יותר מכל - חמאס בונה על נסיגה מיו"ש

מלחמה היא תופעה אנושית מורכבת. עם כל המאמץ לנהל אותה באורח שיטתי ומתוכנן, היא נתונה להתפתחויות כאוטיות. כך נכון להתבונן במלחמה הקשה נגד חמאס בעזה.

לעומת מלחמת יום הכיפורים, המלחמה הזו מורכבת פי כמה. ההישגים של צה"ל בשדה הקרב לקראת סוף אוקטובר 1973 הובילו שלושה שבועות מפרוץ הקרבות להסכמה כוללת להפסקת אש. במלחמה בימים אלה, גם לאחר יותר מחודשיים, למרות ההישג המשמעותי של צה"ל במתקפה על ליבת רצועת עזה, הדרך לסיומה ולעיצוב הסדר האסטרטגי הרצוי בעקבותיה עדיין ארוכה. גם סיום המלחמה בצפון, והשבת התושבים ליישובי קו העימות, נתונים בשלב זה באי־ודאות אסטרטגית. 

בהיבט הזה, ההבדל המהותי בין דצמבר 1973 לדצמבר 2023 נובע מהשינוי העמוק בתפיסת המלחמה של חיזבאללה וחמאס. ההיגיון שהוביל אותם בנקודת המוצא לתכנון המלחמה מושתת על היגיון חדש, שבנוי על הרעיון שהם יכולים לצאת מנצחים מהמלחמה גם אם יפסידו מול צה"ל ברוב הקרבות. היגיון זה נוצר בהשראת מלחמות העשורים האחרונים באפגניסטן, בעיראק ואף במלחמת וייטנאם.

מלחמות אלה מלמדות עד כמה מבחן הניצחון במלחמה אינו דומה למבחן הניצחון במשחק כדורגל. התוצאה בכדורגל היא סופית, היא לא תלויה במגמות שמתפתחות אחרי המשחק. מלחמות העידן החדש, כפי שמובילים חמאס וחיזבאללה בהכוונה איראנית, מוכוונות מראשיתן אל שלילת היכולת של הצד החזק צבאית לשלוט בהתוויית המגמות הרצויות לו ביום שאחרי המלחמה. התוצאה תלויה תמיד בניצחון פיזי מוחשי, כמו כיבוש שטח והשמדת הכוח הצבאי של האויב, אבל במלחמות החדשות מכלול ההישגים בקרבות אינו מוביל בהכרח לניצחון במלחמה.

במלחמת וייטנאם, למשל, צבא ארה"ב ניצח ברוב הקרבות, אבל לא יצא בסיום המלחמה עם ניצחון. אמנם צבא ארה"ב איבד כ־50 אלף חיילים, בעוד הווייטקונג איבדו כמיליון וחצי איש, אבל בסוף המלחמה צפון וייטנאם כבשה את דרום וייטנאם, מה שנראה כניצחון מובהק. ועדיין, אחרי יותר מ־40 שנה, מבחינה תרבותית, מדינית וכלכלית וייטנאם עברה שינוי מקיף בהשתלבות מלאה בגלובליזציה האמריקנית. כך עולה מחדש שאלת הניצחון במלחמה במבחן המגמות שהיא מחוללת.

רעיון "ההתנגדות"

מדובר בשאלה מרכזית במלחמה מול ארגוני ג'יהאד המובלים על ידי היגיון של מוקוומה ("התנגדות"). ב־40 השנים האחרונות הרעיון הדתי־תרבותי הזה גובש על ידי  ארגוני אסלאם רדיקלי, ומכיל הרבה מעבר להתנגדות בלבד, שכן מדובר במבט תרבותי אחר על תופעת המלחמה.

במערב המלחמה נתפסת כסטייה מהסדר היציב, ועל כן היא מנוהלת בחתירה להשבת סדר של שלום ויציבות. מנגד, במסגרת המוקוומה,  הלחימה מוכוונת לקיום ולשימור מומנטום מתמיד של חיכוך ומאבק. בעוצמה מוגבלת, אך בתכלית לקידום חזון דתי לשליטה אסלאמית עולמית. בהקשר המאבק נגד ישראל - החזון ממוקד בתכלית לחיסול הנוכחות של הריבונות היהודית ו"שחרור" ירושלים. עם הנסיגה הישראלית מלבנון קבע נסראללה את חוות שבעא כעילת לחימה חדשה, בהצהרה שהלחימה בחוות שבעא היא מלחמה על שערי ירושלים. הוא סימן בכך קו מחבר  בין לחימה מוגבלת ומתמידה במרחב שבעא (אזור הר דב) לבין חזון ירושלים, שיום אחד על פי אמונתו עתיד להתממש.

המושג מוקוומה מבטא שני ממדים אמוניים. ראשית, מחובת האדם המאמין לפעול באופן אקטיבי. ממש כמו בתורת הקבלה היהודית המדגישה את חובת האדם להתעוררות מלמטה בעולם הזה - כדי לחולל את ההתעוררות מלמעלה בידי האל. מדובר על חובת האדם להשתדלות מעשית. למשל, כשאדם מתמודד מול גל צונאמי, על אף שברור שאין לו סיכוי לפעול והוא מצויד רק בדלי, הוא חייב לעשות כל דבר, בציפייה ובאמונה שמשהו מתוך פעולתו יתהווה לישועה.

זו היתה גם צורת החשיבה של נשיא מצרים סאדאת בהחלטתו לצאת למלחמה באוקטובר 1973. בתכלית־העל של המלחמה הוא חתר להשיב למצרים את כל חצי האי סיני. מצד שני, הוא הבין כי אין ביכולתו הצבאית להשיג תכלית זו בלחימה. מתוך מודעות זו הוא יצר רעיון מלחמה שבנוי על הציפייה שמתוך השתדלותו לחילול טלטלת המלחמה יתהווה בהמשך משהו גדול שמעבר לשליטתו וזה יוביל אותו אל מטרתו. 

ההיגיון של חמאס

מכאן התפתח ההיגיון שבו פעל יחיא סינוואר בהחלטתו לצאת למלחמה. מבחינתו, לאחר שחמאס מימש את חובתו ליזום ולפעול, הוא מצפה למגמות שיתפתחו בהמשך בהכוונת האל. אם ישראל תיאלץ להיענות לדרישות של ארה"ב להקמת מדינה פלשתינית ולנסיגה מיו"ש, הניצחון ייזקף לזכותו למרות החורבן בעזה. הוא יזכה במעמד היסטורי של סלאח א־דין.

הממד השני במוקוומה מסמן למאמין את החובה להכיר במגבלות המציאות, שכן הניצחון אינו מהיר ומובטח. המאמין חייב לנהוג בסבלנות ("סאבר" בערבית), ולשאת גם במחיר ההפסד מבלי לוותר על חלום נצחי. מנהיג איראן חומייני הסביר בנאום "כוס התרעלה", שנשא ב־1988, את קבלת תכתיב המציאות להשלמה עם תנאי שביתת הנשק בסיום מלחמת איראן־עיראק. לדבריו, גם את מה שנראה כתבוסה יש לקבל כרצון האל. בכך הצליח מצד אחד להשלים כאדם מאמין עם תנאי המציאות, אך מצד שני לא לוותר על חתירה למימוש החזון הדתי של המהפכה שהוביל.

הדרך לניצחון תלויה בהבנת שני הממדים האלה. היא תלויה לא רק בגודל ההישג בשדה הקרב, אלא במגמות של אחרי המלחמה. החזון החמאסי ימשיך כנראה להתקיים, אבל ביכולתנו להביא את הג'יהאדיסטים להכרת חולשתם, בסיכוי להפסקה זמנית של מאבקם.

תובנה זו חייבת להשתלב ביסודות תפיסת הביטחון, היא מחייבת קיום ישראלי בתודעה מתמדת של מאבק. בתכניה הקיומיים הכוללים היא מקיפה הרחק מעבר למושג ההרתעה שמתגלה שוב ושוב כמופרך.