סוף עידן החלומות

בבוקר 7 באוקטובר קרסה תפיסה ביטחונית אסטרטגית שהתקבעה ב־30 השנים האחרונות, מאז הסכמי אוסלו. בעוצמה מטלטלת אף יותר קרסה גם תפיסה תרבותית שנטעה שורשיה בחלום השלום, באשליה שהמדינה יכולה לשאוף להתקיים כסוג של דנמרק. היתה כאן רעידת אדמה, בעוצמה שמחוללת תזוזת יבשות. 

קונספציית הנסיגות: תמיכת בכירי מערכות הביטחון לשעבר ברעיון שתי המדינות הושתתה ומושתתת על ההנחה כי גם בנסיגה לקווי 67' המדינה תוכל להגן על ריבונותה ועל ביטחון תושביה בכוחות עצמה. בסמכות "מקצועית" ביקשו במשך עשורים לשכנע כי מבחינה צבאית צה"ל תמיד יוכל להבטיח ביטחון גם לאחר נסיגות. רא"ל (מיל') דן חלוץ, למשל, במאמרו החותר לפתרון שתי המדינות, ביקר את דרישת ממשלת נתניהו ל"גבולות בני הגנה" והסביר: "צה"ל יוכל להגן על כל קו גבול שיוגדר על ידי הדרג המדיני. ראוי להזכיר שהניצחון הצבאי הגדול ביותר (לאחר מלחמת העצמאות) הושג ב־67', מקו הגבול שהיום מוצג על ידי ההנהגה המדינית כבלתי ניתן להגנה..." ("ידיעות אחרונות", 16.1.2015).

לקראת מימוש תוכנית ההתכנסות ביו"ש ב־2006, בדיאלוג עם ארי שביט, הציג חיים רמון טענה שהיום נראית הזויה להחריד: "אני מאמין שיהיה שקט (לאחר נסיגה), אבל נניח שתהיה מלחמה. איזו מין מלחמה זו תהיה? צה"ל עם כל היכולות שלו מול 4,000-3,000 אנשי חמאס שמצוידים בלא־כלום? אם הפלשתינים יוצרים עלי איזשהו איום, אני כובש את הגדה ב־24 שעות. ואיך אני יודע זאת? כי כך עשיתי בחומת מגן... כבשתי מחדש את השטח ומוטטתי את הרש"פ ביממה" ("הארץ", 18.6.2006).

לב הקונספציה

בבסיס גישת הנסיגות מונחת קונספציה בת ארבע הנחות: ההנחה הראשונה היא שההיפרדות המרחבית, ובכללה פינוי התנחלויות, תגדיר גבולות, תצמצם את ממשקי החיכוך ותחולל מגמת יציבות. יחד עם השגריר מרטין אינדיק ציטטו את הפתגם "גדרות טובות עושות שכנים טובים".

ההנחה השנייה קבעה שאם תתערער היציבות עד כדי איום ביטחוני בלתי נסבל, ההנהגה המדינית תוכל לשלוח את צה"ל למתקפה לסיכול האיום בעומק המרחב שממנו נסוגונו. ההנחה השלישית העריכה שעצם נסיגתנו מן השטח, יחד עם הסכמת הקהילה הבינלאומית להכרה בסיום הכיבוש, יעניקו לנו מרחב פעולה לגיטימי. והנחה אחרונה: צה"ל, בעליונותו המתמדת, יוכל לאתגר הזה ולנצח ביממות ספורות.

יותר מעשור אני מתמודד נגד קונספציה זו במאמץ להציגה כמופרכת ומסוכנת. הגבול הקשיח שנבנה סביב רצועת עזה לא זו בלבד שלא חולל תפנית חיובית ליציבות אלא להפך - הוא חולל את התנאים להתעצמות כוחו הצבאי של חמאס כאיום אסטרטגי. במבחן היסטורי - מאז ההתנתקות ב־2005 הופרכו שוב ושוב גם כל יתר הנחות הקונספציה.

ביקשו להסביר שהמדינה הפלשתינית שתקום גם ביו"ש תהיה מפורזת. אלא שבמכלול השינויים שהתפתחו בטבעה של המלחמה, גם בזירות מלחמה בעולם, ובמיוחד כפי שיכולה ללמד התחמשות חמאס ברצועת עזה, ההבטחה והדרישה לפירוז מתגלה כחלולה.

בכירי מערכות הביטחון תומכי פתרון שתי המדינות חזרו וטענו כי גם אם ייכשל מאמץ הפירוז ותתרחש הסלמה ביטחונית, צה"ל במלוא עליונותו, הטקטית והאופרטיבית, יוכל לתת לכך מענה מבצעי מלא, לסיים את המלחמה בזמן קצר, בלגיטימציה פנימית ובינלאומית. השתנות טבע המלחמה בעולם - במיוחד במלחמה באוקראינה - מלמדת כי הנחה זו מנותקת מהמציאות.

אלה הדבקים בנסיגות סובלים כרונית מהערכת־יתר של עוצמת צה"ל ומהערכת־חסר של עוצמת האויבים. עוצמתו של צה"ל כפי שהיא נתפסת על ידם גורמת להם להעריך כי צה"ל יוכל תמיד לשוב שנית על הישגיו כמו ביוני 1967. אלא שמלחמת 1967 היתה, למעשה, ההתנגשות הצבאית האחרונה בדפוסי מלחמת העולם השנייה. מאז השתנה כל עולם המלחמה. לבקש שנית ניצחון במתכונת דומה נראה כמו לבקש שנית קריעת ים סוף.

שאיפות נכספות

בנאומו המכונן על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז, באפריל 1956, אמר הרמטכ"ל משה דיין: "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים". הנאום הסתיים באמירה: "רועי - האור שבליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב".

בעיצומה של מלחמת ההתשה, בסיום קורס פו"מ 1969, הביא משה דיין את משנתו הקיומית: "המנוחה והנחלה היו לעמנו שאיפות נכספות ולא מציאות. ואם מדי פעם השגנו אותן, היו אלה רק תחנות ביניים קצרות - שאיפת רוח להמשך המאבק".

על הכורח של תודעת מאבק אינסופי הסביר: "התשובה היחידה הבסיסית שביכולתנו לתת לשאלה 'מה יהיה' הינה - נמשיך להיאבק, כבעבר כן גם עכשיו. התשובה לשאלת ה'מה יהיה' חייבת להתרכז בהבטחת כושרנו לעמוד בפני קשיים, ביכולתנו להתמודד - יותר מאשר בפתרונות מוחלטים וסופיים לבעיותינו. עלינו להכין את עצמנו נפשית ופיזית לתהליך ממושך של מאבק".

דברים אלה שונים במובהק מכל אלה שהושמעו על ידי ההנהגה בעשורים האחרונים. בנאום ראש הממשלה נפתלי בנט באו"ם, לדוגמה, הוא בחר להדגיש כי "מה שהישראלים רוצים זה חיים טובים לעצמם ולמשפחותיהם ועתיד נכון לילדיהם".

גם משה דיין שאף לנורמליות, ובכל זאת הדגיש תמיד את הקיום בתודעת מאבק. את זה ביטא בלי רחמים בצוואה שהקריא לשלושת ילדיו לפני מותו: "את נחלת האבות עבדו נא כל אחד והחרב מעל מיטתכם, ובערוב יום תורישונה להיות נחלה לבניכם. ועתה ייטול כל אחד תרמילו ומקלו, לחצות ירדניכם בדרכו" (יעל דיין, "אבי, בתו", עמ' 207).

יעל דיין, כמייצגת דור שסירב להשלים עם המאבק המתמיד, תיארה בספרה את הסתייגותה: "היתה לי תחושה של גירוש האדם מגן עדן, קללה יותר מברכה. על כולנו נגזר לעבוד את האדמה ולהילחם, וזאת נצווה לילדינו". בשבת 7 באוקטובר קרס חלום גן העדן הישראלי. עם המלחמה באוקראינה, גם באירופה המערבית נוכחו להכיר שעם כל תקוות השלום אין לאדם גן עדן עלי אדמות. המלחמה היתה ונותרה מצב יסוד קיומי. כמו שהיתה שרה לי אמי בילדותי שיר ערש נגבי: "אין חריש עמוק בלי נשק, נומה בן".