איתן אורקיבי | צילום: אריק סולטן

המבצע הזה שונה, האווירה בו אחרת

את הפייט הביטחוני והחברתי שאנחנו רואים פה בימים האחרונים לא יכולה להוציא לפועל חברה משוסעת ומסוכסכת • אני חושש שהשמועות על סופנו לא היו מוקדמות - הן היו מומצאות

פתאום הכל חוזר להיות "נורמלי", דווקא תחת בומי היירוטים. הלא בימים רגילים, עד לפני חודשים לא רבים, מבצע צבאי היה מעצור בזמן. השגרה מופסקת. תותחים רועמים, מוזות שותקות. המדינה כולה בהדממה. מבצעים צבאיים הם פרקי זמן שבהם הנורמליות מסתלקת.

המבצע הזה שונה, האווירה בו אחרת. מפתיעה. לאנשים לא נעים להודות, אבל דומה שאת מה שלא עשו החגים וימי הזיכרון, עשה פתאום "מגן וחץ". מעין תזכורת משונה לנורמליות, פלשבק לשפיות. ואני לא מתכוון להיגיון הביטחוני או לפרקטיקה הפוליטית. הכוונה היא לאווירה שמשתררת פתאום, להלך הרוח שמתאבך ברחובות ומתגנב פנימה אל המשרדים ואל הבתים. אנשים מסתכלים זה על זה בממ"ד ושואלים: האם יכול להיות שהשמועות על סופנו היו מוקדמות?

תעשיית הפילוג

הלוא לפי כל היגיון תעמולתי שנמכר כאן בחודשים האחרונים, היינו אמורים כבר מזמן להיות על הברכיים; מתחננים לחיזבאללה או לחמאס שייתנו לנו חלון זמן לארוז מזוודה ופרוזדור הומניטרי לנתב"ג. החרבנו את עצמנו לבד, אז כבר נטיס את עצמנו החוצה, רק תנו לנו לצאת. מהו משבר ביטחוני אם לא קש ששובר את גב הסולידריות?

כוחות ההצלה מתגוננים מטילים בשדרות, צילום: אורן בן חקון

נכון, חברה מתלכדת ברגעי משבר, בעיקר מול אויב חיצוני. אבל החברה הישראלית, כך סיפרו לנו, התפוררה כבר ללא תקנה. השסע ניצח, עומס היתר הכריע. ולא רק סיפרו, גם המחישו. בתזמון שמבקרי הטלוויזיה אוהבים להלל משודרת בימים אלה ב"כאן 11" סדרה המגוללת את תולדות התפוררותנו החברתית מאז שנות ה־90. מסמך תיעודי של הנחת המבוקש. מעל דפי עיתונים נהנות האליטות הישראליות לשחק בחודשים האחרונים ברעיון ההתפצלות: אחד מציע להתפרק לקנטונים נפרדים, אחרת ממליצה על מובלעת תרבותית למיעוט החילוני.

כך התחילו להאמין שנבואות הזעם שהשמיעו סוציולוגים בתחילת שנות ה־90 מתגשמות לנגד עינינו כעת חיה. חזון אחרית השבטים. הם הזהירו שללא הנוכחות השלטונית הכריזמטית האבודה של מפא"י והעבודה - כלומר של השמאל - לא תוכל עוד החברה הישראלית לשאת את שסעיה הפנימיים. הלכידות המופלאה שהעניק לנו דור המייסדים תתפוגג באדי המהפך, שהרי הליכוד לבדו לא יוכל להחזיק את האתוס הלאומי על כתפיו. ה"ביחד" יקרוס, החברה תתפצל לשבטים עד שתתפורר לפרודות שיפוצו לכל עבר כחול אשר על שפת הים.

ישיבת הממשלה, צילום: אוליבייה פיטוסי/הארץ

נו, אז זה לקח קצת יותר זמן מהצפוי. ואת מה שלא הצליחו לעולל לנו אוסלו, ורצח רבין, והאינתיפאדת אל־אקצא וההתנתקות - הצליחה לעולל לנו "ההפיכה". חי שמיים. יריב המחריב, ביבי המרסק, ממשלת השיסוי, קואליציית הפילוג. מגילת העצמאות, סמל תקומתנו, נישאה על כתפי מפגינים ברחובות ועוברי אורח רכנו וחתמו עליה, כמו על ספר תנחומים בהלוויה. מעולם לא פעלו רבים כל כך לשכנע רבים כל כך שהם מסוכסכים כל כך. תעשיית הפילוג הפכה למודל עסקי עבור כלי תקשורת מסוימים, ולמודל פוליטי עבור אחרים.

התחושה הקולקטיבית, על כל פנים, הייתה כזו של התפוררות חברתית. לא סתם כאוס שלטוני, אלא אובדן תחושת ייעוד משותף. אנשים שמחו ביום העצמאות, עטופים בתחושה שהם לבד בחגם. הריטואלים החגיגיים התקיימו, אבל המלנכוליה השתלטה. והזהירו שאל האתגר הביטחוני הבא נגיע מפוצלים ומשוסעים, שאויבינו מריחים את הקרע.

זירת נפילת רקטה בשדרות, צילום: אי.אף.פי

המבצע החזיר איזה צבע לא ברור ללחיים. תחושה של תרגולת. כאילו כל החודשים האחרונים היו יציאה מן השגרה, סטייה מן המסלול - והרכבת שוב עולה על הפסים. כולם חוזרים לתפקידם החברתי. בשמאל, שעד לפני ימים ספורים נשא את טייסינו בגאון על הכתפיים הודות לאיומי הסרבנות שלהם מול "ההפיכה המשטרית", חזרו לסנוט בהם בגלל ההפצצות והפגיעה בחפים מפשע. איך לא סירבתם לפקודות היורדות מממשלה לא לגיטימית? בשולי המחאה כבר מדברים על התנגדות למלחמה ולכיבוש כחלק מהמאבק למען הדמוקרטיה. מבינים שיהיה קשה לשחזר את הרומן הביטחוני של המאבק.

בסוף כל משבר

אבל מה שחשוב הוא הסנטימנט המפעפע במקומות העבודה, במעלית, ברכבת. אנשים דואגים זה לזה, הלב עם הדרום, גם בלי הכתבות הקיטשיות על אזרחים טובי לב שיורדים דרומה עם סירים. דווקא בלעדיהן. אזעקות בתל אביב מתקבלות במעין שוויון נפש של אחדות גורל. פרופורציות. מה זה לעומת שדרות והעוטף. התחושה היא שמפלס האיבה ההדדי יורד; כאילו מלכתחילה לא היה בסיס מוצק לכל הדם הרע.

זה כמובן ייגמר ברגע שהמבצע יסתיים. אבל הדבר שיישמר כמשקע בוצי הוא הידיעה שטילים מעזה או מכל מקום אחר הם מוחשיים. הצורך בהגנה הוא מוחשי. הכורח להילחם הוא מוחשי. זו מציאות עובדתית, מוצקה וקונקרטית. אפשר להתווכח על הדרך לשנות אותה, אפשר לריב על מקורותיה. אבל טילים באשקלון הם עובדה.

ואילו תוצריה של תעשיית הפילוג - זו שנועדה לשכנע אותנו שהתפצלנו סופית לשבטים מנוכרים - אינם קונקרטיים. הם תודעתיים במהותם. הם מטופחים בעולם התפיסות, ומישהו עובד קשה לשכנע אותנו בהם. כי בסוף כל משבר חברתי יושב אינטרסנט עם נרגילה. אחד שבמקרה יש לו חוזה חברתי או מיזם לפיוס או מצע ממלכתי לשווק. הרעל באולפנים ובחשבונות הטוויטר של עסקנים ואופורטוניסטים זה לא מה שאתה פוגש ברחוב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...