איך קורה שיום הצבעה במליאת הכנסת, הרגע האולטימטיבי של מימוש של רצון העם, מוכרז כיום שחור לדמוקרטיה? הציבור הישראלי חשוף להפגזת תעמולה שמציירת את הממשלה ואת הכנסת ככוחות אפלים שפועלים ביודעין ובכוונה תחילה, בניגוד לאינטרס הציבורי. "נגד המדינה", כמו שחוזרים ואומרים ראשי האופוזיציה.
כנסת ישראל מסומנת בימים אלה כגוף שהציבור צריך להיזהר ממנו, שהדמוקרטיה צריכה להתגונן מפניו. ובמה מדובר? קואליציה יציבה של 64 מנדטים מובילה רפורמה שעיקריה מעוגנים בשיח הרעיוני של המחנה הלאומי בעשורים האחרונים. היא נבחרה כחוק. מנהלת דיונים שקופים. מקיימת הצבעות בוועדה המתאימה. ניגשת למליאה להצבעה. ואיכשהו, דווקא לתהליך הזה, הטריוויאלי כל כך, קוראים "דורסנות".
אז אם חקיקה כדין היא "קץ הדמוקרטיה", מה החלופה הדמוקרטית של המתנגדים? לעצור את החקיקה ולהיכנס למו"מ בבית הנשיא. כלומר, להעביר את ההליך הדמוקרטי ממקומו הטבעי - בית הנבחרים - לטריטוריה חוץ־פרלמנטרית. ואז להתייעץ עם הרמטכ"ל ועם נגיד בנק ישראל, ולערב מומחים מטעם מכוני חשיבה כאלה ואחרים.
משהו בנוסח זה, למשל, הציע יאיר לפיד. כלומר להפקיע את הדמוקרטיה הדיונית ממקומה הטבעי, לרסן את מעורבותם של נבחרי הציבור - ולהביא אליהם מוצר מוגמר, לכאורה "מוסכם", להצבעה. זה אומר שמישהו אחר יעשה את עבודת הרגליים הפרלמנטרית: ידון, יתווכח, יתפלמס, יתמקח, יתפשר ויסגור עניין. ולזה קוראים "מתווה". אולי כבר עדיף לתת לבינה מלאכותית לכתוב הצעות חוק?
זו זילות איומה, ערכית ופרוצדורלית של הכנסת. ובאופן אירוני, היא ממחישה להכאיב את אחת מטענות היסוד של תומכי הרפורמה: צריך לתקן את הפיחות הזוחל במעמדה של הרשות המחוקקת. כבר כעת, יודע כל אזרח, קריאה שלישית לא מספיקה; יש ערכאה עליונה נוספת שעלולה להתבקש לעיין בחוק - ולהכריע לגביו בהתאם למערכת הערכים של "האדם הנאור". זה לא רק מייצר אפקט מצנן על יוזמות חקיקה עתידיות, זה גם מסמן את הכנסת כאזור סיכון לדמוקרטיה. כמה פעמים נזרקה לאחרונה לחללי האולפנים השאלה ההיפותטית (והאינפנטילית) - "ואם יחוקקו יום אחד חוק נגד ג'ינג'ים?".
לאיש לא נעים לצפות בחילופי דברים חריפים בדיוני הוועדות או בהתלהמות בוטה במליאת הכנסת. אבל בכל קנה מידה דמוקרטי, ויכוח קולני בין נבחרי ציבור בבית הנבחרים עדיף על דיונים סגורים ב"קמפ דיוויד" שבשכונת טלביה בירושלים או בכל מקום אחר שייקבע.
הקריאה "לעצור את החקיקה" ולהעביר את הרפורמה המוצעת לאפיקים חוץ־פרלמנטריים מביישת את הח"כים שמקדמים אותה, ומעידה על עומק הבוז שהם רוחשים לתפקידם. רצוי שרפורמה תעבור בהסכמה, אבל התנגדות רחבה למהלכיה של קואליציה נבחרת היא לא עילה להשעיית עבודתה של הרשות המחוקקת.
לא המשך החקיקה "יקרע את החבל", כי אם הפקעת הדיון הפרלמנטרי מחברי הכנסת והעברת הפיקוח על תהליכי חקיקה לצד שלישי שלא נבחר לשם כך. זה, אולי, המרחק הקצר ביותר שאפשר להגיע ממנו אל "קץ הדמוקרטיה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו