כל תל-אביבי שישי הצביע לביבי. כך עולה, בקירוב, מתוצאות הבחירות כשמפלחים אותן לפי אזורים גיאוגרפיים. כל תל־אביבי שישי הצביע לביבי - אבל פחד לספר. כנראה לא הרגיש נוח להתוודות לפני החבר'ה שממשלת השינוי, שנראתה בהתחלה כמו המצאה די מגניבה - גם לי - היא בעצם כישלון. כי במערכת הבחירות הזאת, כשהשנאה לימין הגיעה לשיאה, הימנים נכנסו לארון.
שמאלנים יושבים עכשיו מול יומן, בודקים מתי הם ישבו ב"קנטינה", ונדהמים לקלוט את הנתון הזה: שישה תל-אביבים במסעדה? אחד מאיתנו שם מחל בקלפי.
כן, גם במקומות אחרים בעיר, גם בפאב, גם אם המקום היה פחות כשר - הקולות לא נפסלו. ממשלת הדוסים הבאה היא תוצר אמיתי של החברה הישראלית. רק שהאזרחים הימנים הגיעו לבחירות האלה על קצות האצבעות, חברה מוכה ומפוחדת, שמודה לאלוהים ולמערכת המשפט שהכנסת הפתק למעטפה עדיין מתבצעת מאחורי פרגוד, ושהצבעה נותרה אקט חשאי למרות הטפטוף האימתני של משטרת המחשבות הנכונות. פרופ' אשר כהן כתב אתמול במדור הדעות שלנו, שנתוני ההצבעה בקיבוצים חושפים שקלפיות השומר הצעיר הכילו באהבה פתקים של סמוטריץ', ואפילו בתק"ם קיבלו את בן גביר באהבה.
כמו אחרי שרצחנו את רבין
גם בימין וגם בשמאל מרגישים תחושות דומות: הבחירות האלה מזכירות מאוד את בחירות 1996, שבהן ניצח בנימין נתניהו את שמעון פרס. השמאל חש ש"הלכה לי המדינה", כמו אחרי רצח רבין, והימין מרגיש אותו דבר כי איזה נס מטורף זה לנצח כנגד כל הסיכויים, כשגם התקשורת מתגייסת להסתה בלתי פוסקת נגד כל מה שמריח ימין, ובמקרה של נתניהו - כאז כן עתה.
עם סגירת הקלפיות ב־96', בישר חיים יבין כי מדובר בתיקו עם יתרון קל לשמאל, והימין פחד שטרגדיית אוסלו וההסתה נגד הימין עומדות להימשך. חצי שנה אחרי רצח רבין, חודשים שבהם אזרחי ישראל התפוצצו באוטובוסים והתקשורת פמפמה שלא נשכח מי רצח ומי נרצח, ללכת ברחוב בחצאית היתה אמירה פוליטית וחבישת כיפה במרחב הציבורי היתה הודאה ברצח.
כאשר פורסמו תוצאות המדגם, שליחים של הליכוד הלכו לרב המקובל מרדכי אליהו ושמעו ממנו משפט הרגעה: "בערב ילין בכי ולבוקר רינה", אבל חובבי הארכיון יכולים למצוא את הכתבה המיתולוגית ממטה הליכוד בגני התערוכה, שבה צולמה הפעילה הליכודניקית, עורכת דין צעירה בשם ציפי לבני, דור שני לתנועת החרות, מוחה דמעה ליד כיסאות לבנים של כתר פלסטיק נוכח ההפסד הכואב.
לפנות בוקר החלה להתבהר התמונה האמיתית, והלכתי עם אבא שלי לעבודה בערוץ הראשון. הייתי עדה, נערה בת 14, לשיחה בין שני ידוענים של הדור ההוא ששוחחו בלחש בין המון עובדים חפויי ראש. ידוען א' לחש: אני דווקא חושב שזה לא כל כך נורא, הוא יכול להיות ראש ממשלה בסדר. לידוען ב' נפלט בטעות: אני הצבעתי ביבי. ידוען א' כמעט נפל לזרועותיו: גם אני הצבעתי ככה!
וכל זה קורה כשהם נהנים מהילת השמאלנים הנאורים, ואבא שלי מקבל עקיצות במזנון ברוממה כיאה לימני היחיד במרחב.
דבר מרכזי לא השתנה ב-26 השנים שחלפו מאז:
הדינמיקה של ההשתקה. כשהשמאל שולט, בימין יש פחד. אזרחים חשים צורך להחביא את הנטיות הפוליטיות שלהם בארון. אם הפעם יידע הימין לשלוט מן המסד עד הטפחות - ביטחונית, תקשורתית, משפטית, תרבותית - לא תהיה עוד אפליה תודעתית כזאת. האם הפעם זה יקרה?
מנהיגות ומנהיגוטים
ביממת הבחירות דילגתי בין שלושה אולפנים, ושמתי לב למוטיב מפתיע: מובילי דעת קהל מן השמאל לא מתביישים לומר בפה מלא שאם יש רוב לימין אז א. הלכה להם המדינה ב. הם דואגים לדרכון זר ג. הילדים שלהם כבר לא ילכו לצה"ל.
ערכתי עיון משווה בין התגובה הזאת, שראיתי בהמשך גם אצל חבריי מצביעי העבודה מרצ ויש עתיד, לבין תגובות של אנשי ימין כשהשמאל מנצח.
אנשי ימין לא מתנים את הנאמנות שלהם למדינה או את האהבה שלהם לציון בזהות פוליטית של ראש ממשלה. מרבין דרך אולמרט ועד לפיד, לא היתה תנועת מתנחלים או סתם כיפות סרוגות שאמרה: פוס משחק! אנחנו מהיום מלמדים את הילדים שלנו לזייף סעיף נפשי אצל הקב"ן (כמו שחברות שלי מהרצליה פיתוח עושות כבר שנים) או לזייף אסתמה בלשכת גיוס (ככה מגיעים יותר בקלות ל־8200); גם הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון לא גרם לכף המאזניים של הימין האידיאולוגי לשבור את הכלים, לעולים החדשים של גוש עציון לחזור למנהטן או לבוגרי מכינת בני דוד להפסיק לשרת בקו החזית.
אני תוהה לעצמי, האם יש איזושהי תוצאה פוליטית שתגרום לי לומר לילדים: אל תחפשו יעדים חברתיים להתנדב אליהם? אל תדריכו בצופים אף שאתם עושים חמש יחידות פיזיקה, מתמטיקה ואנגלית? אל תחפשו יחידת עילית בצה"ל כי בני גנץ לא רואה אתכם ממטר? אל תגורו בשדרות/אשדוד/עפרה/תל אביב כי בבחירות האלה הלכה לנו המדינה? מחנה שבוחריו מקבלים אמירות כאלה כנרטיב לגיטימי, צריך לערוך חשבון נפש.
ניצנים נראו, והודחו
לפני שבוע נערכה ועידת הבחירות של "ישראל היום". ראיינתי את זהבה גלאון ושאלתי אותה מדוע הדיחו חברי מרצ את ניצן הורוביץ. הרי בימיו זכתה מרצ לעדנה עם שר בריאות, שר ערבי לפיתוח אזורי, שרה לאיכות הסביבה. ופתאום קמפיין יומרני שזהבה חוזרת, קצת מסוכן לא? היו"ר גלאון, שהיא אישה מקסימה, קלאסית ואהובה עלי באופן אישי, השיבה שלא היא הדיחה את ניצן, אלא התגייסה כדי למנוע את שובו של ביבי, שזאת כותרת לאידיאולוגיה שלמה. עצוב.
התחלתי בלצטט את עצמי ולכן אסיים: לפני חודשיים כתבתי כאן על המפלגות המיותרות - מרצ והבית היהודי - שסיימו את תפקידן ההיסטורי. נסיים בשיבוץ מקראי משירו של אריאל הורוביץ: יאללה, ביי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו