תסריטי האימה של השמאל: מה באמת יקרה אם ביבי ינצח?

עוד לפני שנספר אפילו קול אחד בקלפיות, מקדמים אנשי קפלן בהצלחה לא מבוטלת את קמפיין "שוד הבחירות" שלהם. הם אינם מסתפקים בהפרחת חששות לזיופים ולגניבת קולות, כפי שהן הימין והן השמאל עושים כמעט מדי מערכת בחירות. המשחק הפוליטי הפעם גולש למחוזות מסוכנים פי כמה: הטלת ספק, עד כמעט האשמה, שאם "הדיקטטור", כלומר נתניהו, יפסיד, הוא לא יקבל את דין הבוחר ולא יפנה את כיסאו.

נכון לעכשיו, אין להם ולו בדל או שמץ ראיה שלאירוע כזה יש היתכנות אמיתית. אין שום עדות ממשית או סימן מתריע שתרחישים של הסתערות אלפים על "בנין הקפיטול" הישראלי - כפי שאירע אחרי הפסדו של טראמפ לביידן ב־2021, וכפי שהתרחש שנתיים אחר כך בברזיליה, לאחר הפסדו של הנשיא בולסונארו בבחירות - רלוונטיים גם בישראל.

להפך. כל התקדימים ההיסטוריים, הרחוקים והקרובים - הפסדו של יצחק שמיר ליצחק רבין ב־1992, ושני הפסדיו של נתניהו, לברק ב־1999 ולבנט ב־2021 - מלמדים שכאשר הימין מאבד את השלטון הוא מקבל עליו את דין הבוחר ומפנה את הבמה, כמתחייב, לבאים אחריו. ולא, אין דומה המהלך ה"מזוהם" של בחירת ראבילו השבוע למבקר המדינה לעניין זה.

ולמרות זאת, השמאל וקפלן זורעים חרדת שווא. עד שללב מתגנב חשד לא עמום שמאחורי המניפולציה הרגשית הזאת עומדת מטרה סמויה - להכשיר את הקרקע דווקא לאפשרות הפוכה: שהשמאל הרדיקלי ואוהדיו יהיו אלה שיסרבו לקבל את דין הבוחר. שאם נתניהו יחולל פלא אלקטורלי ולמרות הכל ינצח, הם ולא נתניהו יהיו אלה שישברו את הכלים. כך הרי הם כבר נוהגים בשנים האחרונות, תוך קעקוע יסודות הכרעת העם הדמוקרטית והעללת שווא על קץ הדמוקרטיה ושברה.

עכשיו הם הולכים הלאה: אהוד ברק, שבעבר קרא לציבור לצור על הכנסת, הזהיר רק לאחרונה ש"נתניהו לא יבחל בכלום", ולא הוציא מכלל אפשרות תרחיש שבו נתניהו יקטע את מהלך הבחירות, בשל "אי־סדרים" במהלכן, ואף יכריז על מצב חירום שלא יאפשר להשלים אותן. ח"כ נעמה לזימי מ"הדמוקרטים", שלפני כשנתיים תועדה כשהיא חוסמת את נתיבי איילון ומשתתפת בהבערת מדורות שם, הסבירה ש"כשרודן הולך להפסיד בחירות" הוא מתחיל לחבל בהן. "נתניהו לא יבחל בכלום... זה הפרומו לאי־הכרה בתוצאות הבחירות... הוא מוכן למלחמת אחים רק כדי לא ללבוש סרבל כתום".

המצור על הכנסת

הגדיל לעשות הפרשן הפוליטי הבכיר של עיתון "הארץ", יוסי ורטר, שתיאר "כמעט קונצנזוס... באופוזיציה ובמערכת המשפט סביב ההיתכנות של התסריטים השונים לשיבוש ההליך - במרוצת הקמפיין, ביום הקובע ו/או אחריו - בדמות סירוב להכיר בתוצאות". ורטר אף העלה אפשרות ש"העסקן האנטי־דמוקרט אוחנה" לא יספור קולות של ח"כים "תומכי טרור", ויסרב להעמיד להצבעה בחירה של יושב ראש חדש לכנסת. במקרה כזה, העריך ורטר, "הדבר היחיד שיוכל להכניע את המשטר יהיה מצור של מאות אלפים על הכנסת ועל קריית הממשלה", שטמון בו "פוטנציאל להתנגשויות אלימות, לדם ברחובות (ו)למלחמת אחים".

קמפיין התבהלה הזה מבית היוצר של קפלן מסוכן מאין כמוהו, מכיוון שהוא מפרק את הציר שמחזיק כל דמוקרטיה בחיים: אמון הציבור בהכרעה המשותפת ובכשרותה. הוא דומה להתנהלות של קבוצה ששורפת את המועדון ומחריבה את המגרש המשותף רק מכיוון שהיא חשה באפשרות של הפסד במשחק, או חוששת ממנו.

מהיכן נובעת אפוא החשיבה הקונספירטיבית הזאת? מה מקורה? מדובר באותם האנשים שסיפרו לעצמם גם בפעם הקודמת שהמערכת והבחירות היו מכורות, ושאין קשר בין ההפסד שלהם לעובדה שהציבור פשוט דוחה את רעיונותיהם. החשיבה הזאת מגיעה מאותם חוגים "ליברליים" שאינם מסוגלים לקבל את הכרעת הרוב, כאשר הרוב אינו מחזיק בדעתם; מקושי תרבותי ופסיכולוגי להשלים עם רצון הרוב.

הציבור הקטן הזה שמחולל רעש תקשורתי גדול, פוסל כבר ארבע שנים את לגיטימיות בחירתם של מצביעי מפלגות הקואליציה, כמחצית מהציבור, ועכשיו הוא משכנע את עצמו ומנסה לשכנע את כולנו שאם גוש נתניהו יפסיד - ראש הממשלה יסרב לקבל את הכרעת הציבור.

הנדסת הפחד עובדת

ציבור שלם מוסת להאמין מראש שקולו לא ייספר בהגינות וביושר, אף ששופט עליון שאין סיבה לפקפק ביושרו (סולברג) עומד בראש ועדת הבחירות, ואף שמדובר במנגנון מקצועי מפוקח ומאוזן פוליטית, כשבקלפיות יושבים נציגים מכלל המפלגות.

קמפיין ההפחדה הזה הרסני משתי סיבות עיקריות: ראשית, הוא מייצר ייאוש, ניכור ואדישות בקרב ציבור בוחרים, דווקא מהשמאל ומהמרכז, ששואל את עצמו: למה להשתתף בבחירות אם ממילא התוצאות יזויפו, ואם ממילא צד אחד ישבור את הכלים? שנית, הוא עלול להעיד על כך ש"הפוסל - במומו פוסל'; שמי שמוכר לציבור את נתניהו כאנטי־דמוקרט, וכמי שישנה את כללי המשחק אם יפסיד, מתכנן לעשות בדיוק אותו הדבר אם הוא יהיה זה שיפסיד בבחירות. כך הרי נהג אותו צד בשנים האחרונות כשפלרטט עם הסרבנות, והתעקש להשליך לפח האשפה הכרעה דמוקרטית מובהקת.

מה שמעציב הוא שהנדסת הפחד הזאת עובדת. על פי מדד החברה הישראלית של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI), בעוד רוב מוחץ בקרב מצביעי הימין מאמינים בטוהר הבחירות (85% מאנשי הימין ו־78% מאנשי הימין־מרכז) - 78% ממצביעי השמאל אינם משוכנעים שהבחירות יהיו הוגנות. כ־40% מכלל הציבור - כאן החשש כבר חוצה מחנות - חושש ששני הצדדים עלולים שלא לקבל את תוצאות הבחירות.

תוצאות דומות התקבלו במחקר שמשה קלוגהפט פרסם לאחרונה בטורו. חברת הסקרים TrendZone מצאה כי 63.2% ממצביעי הקואליציה אינם חוששים מזיוף הבחירות, בעוד רוב גדול מקרב מצביעי האופוזיציה (70.4%) משוכנע שתוצאות הבחירות יזויפו.

כך צומחת אנרכיה. זה המדרון החלקלק שחלילה מוביל לשם. דמוקרטיה אינה יכולה באמת לתפקד אם חצי מהציבור, מצד כלשהו במפה הפוליטית, מאמין, ומשכנע אחרים להאמין, שהממשלה המכהנת שנבחרה על ידי הציבור, או זו שתקבל מנדט בעוד חודשים אחדים, אינה לגיטימית, ושלידתה בחטא, בהונאה ובזיוף.

מי שמפיץ את הרעל הזה, משחק באש ומתנהל בצביעות. כשחוקי המשחק הדמוקרטי משרתים אותו - הם מקודשים; אך כאשר הם אינם מייצרים את התוצאה הנכונה, ניתן לשבור אותם.