הלחימה האזורית מחדדת את מגבלות הפוליטיקה הישראלית

בלי שהרגשנו, סבבי הלחימה מול איראן, עזה ולבנון עושים למערכת הפוליטית את מה שהיא הכי פוחדת ממנו: הם מפוצצים אשליות ומבדילים בין משאלות לב לבין ריאליה פוליטית.

באולפנים עדיין משרטטים ארבעה תרחישים תיאורטיים לבחירות הקרובות: ניצחון מוחלט, 61 ח"כים ויותר, של אחד הגושים (סיכוי קלוש); ממשלת אחדות רחבה של 90-80 ח"כים (הלוואי, אבל גם הסבירות לכך נמוכה, בשל המשך פולחן החרם על נתניהו); ושתי אפשרויות נוספות, ריאליות כרגע פי כמה, שדורשות מהציבור לבחור בידי איזה מיעוט נהיה בני ערובה פוליטיים.

החרדים שמוציאים אותנו מהדעת עם סיסמת "נמות ולא נתגייס" שלהם, בשעה שהילדים של "האחר", כולנו, מתים ומקריבים את חייהם גם למענם, או חברי כנסת ערבים, בנים ל"אומה הפלסטינית" (כהגדרתם) שבדרכם קודחים חורים בספינה המשותפת, במופעי תמיכה ישירה או משתמעת באויב. הציבור מאס בשניהם, אבל איך שלא נסתכל על זה, ההצבעה בבחירות הקרובות היא בפועל בחירה בין שתי האופציות הלא מצודדות הללו, ואנו נוכרח כנראה לבחור בין שתיהן.

סלחו לי אפוא שאני הולך ישר לבחירה שלי, שאינה מתיישבת עם הבון טון המחרים, ועוד בשבוע שבו הח"כים החרדים עלו לכולם על העצבים והפילו עלינו חקיקה מקוממת נוספת - חוק יסוד: לימוד התורה - שגדוש דווקא בסילוף ובביזוי התורה.

עדיף עם החרדים, כי עדיף עם אחים. אחים טועים אבל אחים. אחים מרגיזים, ומקוממים ולעיתים מרתיחים, שחלק מהם אף מנוכר למדינה, אבל עדיין אחים שיש להעדיפם על פני ח"כים ערבים שרבים מהם מזדהים עם האויבים הכי גרועים שלנו, ששואפים להשמיד את כולנו כאן.

החרדים מהווים חלק בלתי נפרד מהלאום היהודי. רוב הציבור שם אמנם לא מגדיר עצמו ציוני או לאומי באופן שרובנו מגדירים ומבינים את שני המושגים, אבל בדרכו הפתלתלה רואה עצמו כמייצג "הציונות האמיתית". עדיף איתם מאשר עם ח"כים ערבים שרואים עצמם חלק בלתי נפרד מהמעשה ומהתנועה הלאומית הפלסטינית; שמסרבים להגדיר את חמאס כארגון טרור; שרואים בפעולות חמושות נגד חיילי צה"ל "התנגדות לגיטימית"; ושמאשימים את המדינה בביצוע פשעי מלחמה.

החרדים, למרות הוויכוח המייסר איתם על חובת הגיוס לצה"ל, אינם מפקפקים בזכותה של המדינה להגן על עצמה בכוח הזרוע מפני אויביה, ואפשר להישען עליהם פוליטית כדי לאשר מהלכים צבאיים. מועצת גדולי התורה לא תטרפד תקיפה בעזה, בלבנון או בטהרן. מועצת השורא של רע"מ, לעומת זאת, עלולה בהחלט לעשות זאת וכבר נדרשה לכך בעבר. ח"כים ערבים מתנגדים שוב ושוב לפעולות צה"ל, וקואליציה שתישען על אצבעותיהם עלולה להיות אסונית.

אפשר להשתגע, אבל...

עדיפה לכן התלות בחרדים, שיש לנו איתם קשר של דם, מורשת, ודת והיסטוריה משותפת, לצד מחלוקת קשה מנשוא, כיצד נכון לפרש ולחיות את אותה דת. עדיפים הם על פני ערבים שאין לנו איתם שום זיקות דומות לאלה.

אם להיות לרגע בוטה, עדיף "לשחד" מפלגות חרדיות, ולקנות מהן שלטון - זה בסופו של דבר מה שכל קואליציה עושה - מאשר לקנות שלטון ו"לשחד" ח"כים ערבים. כי המחיר שנשלם לטווח ארוך על קואליציה עם מפלגה ערבית הוא מערער ומסוכן לאין שיעור מזה שנשלם לחרדים.

אני מעדיף את החרדים, למרות שוליים קנאיים, שפורעים בביתו של המשנה לנשיא העליון וקוראים לשוטרים "נאצים" - רוב החברה החרדית אינה כזו - ולמרות הפירוש העקום שלהם לתורה בסוגיית הגיוס, כי מולם עדיין יש תקווה. גם אם ארוכה הדרך ואיטית, בסוף האסימון ייפול להם. הם ייצאו בהדרגה מה"גטו" שלהם. הם כבר עושים זאת בשורה של נושאים, אפילו בתחום הגיוס.

נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה מצביעים על עלייה משמעותית ומובהקת במספר המתגייסים החרדים בשלוש השנים האחרונות. אחרי כעשור שבו מספר המתגייסים החרדים דרך במקום (ממוצע של 1,200 מתגייסים לשנה), בשנת 2023 נרשמו 2,200 מתגייסים, בשנת 2024 - 2,800, ובשנת 2025 כבר יותר מ־3,000. זה רחוק מהצורך המבצעי - רק 17 אחוז מתוך כ־13 אלף מועמדים חרדים לשירות ביטחון בכל שנה מתגייסים - אבל זו תחילתה של מגמה.

מובן שאפשר להשתגע בדרך; מגולדקנופף שמבטיח כי "החרדים לא ישנו את אורח חייהם משום שיש צבא ומלחמה"; מהח"כים של ש"ס, דרעי, טייב או שריקי, שמפגינים ניתוק מוחלט מהציבור ומבקרים עריקים חרדים בכלא 10, וגם מח"כ ישראל אייכלר שמגדיר את גיוס החובה כשריד לימי הצארים הרוסיים.

פוליטיקה של משאלות לב

אבל מתסכלת לא פחות ואף יותר היא מציאות שבה ח"כים ערביים מזדהים שוב ושוב עם הטרור הפלסטיני ומבינים אותו, או מסרבים להגדיר את חמאס כארגון טרור: אחמד טיבי, למשל, הסתפק בהגדרת חמאס כ"פלג פלסטיני שנבחר על ידי העם הפלסטיני. נקודה". הוא לא הבהיר, גם אחרי 7 באוקטובר, אם דעתו השתנתה. אפילו רע"מ ה"מתונה" של מנסור עבאס יישרה קו עם אויבי ישראל, כשהגדירה את פעולות ישראל בעזה כ"פשעי מלחמה" שיש להעניש בגינם על פי החוק הבינלאומי.

בסופו של דבר, קיים שוני מהותי בין שתי קהילות המיעוט הללו. ההנהגה החרדית, למרות כל מה שהיא ושאינה - מבטאת גם שותפות גורל עם אזרחי המדינה באמצעות תפילות המוניות, קריאת תהילים לשלום החיילים ותושבי המדינה, והכרת תודה פומבית למערכות הביטחון, הצבעה בעד תקציב הביטחון ושותפות בארגוני עזרה אזרחית. הערבים, לעומת זאת, נמנעים מכך, יושבים בדרך כלל על הגדר, ומעטים אף יורדים ממנה כדי לעזור לאויב או להזדהות עימו.

אפשר לזלזל בשוני הזה, אף שהוא מהותי ויסודי, אבל אפשר גם לגזור ממנו מסקנה ערכית ופוליטית: אם לא תוקם ממשלת אחדות, שבוודאי עדיפה, והבחירה תהיה בין ממשלה שתלויה בחרדים לבין ממשלה שתלויה בערבים, הבחירה ברורה.

כשטילים מאיראן, רחפני נפץ מלבנון, מחבל מטייבה וחמאס עזה מזכירים לנו מדי שבוע מחדש מי הם שוחרי רעתנו האמיתיים, צריך להתרחק מפוליטיקה של משאלות לב. בתוך סירה משותפת, תחת אש, עדיף לנהל ויכוח משפחתי, מר ככל שיהיה, בין אחים, מאשר לחלוק את ההגה עם מי שמחורר את דופן הסירה ומייחל לטביעתה.