מדהים באיזו מהירות אפשר לחמם אטריות תפלות ודביקות ולדעת שתמיד יהיו להן קליינטים. "הממשלה הזו היא לא ניסוי", צייץ ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד במלאת שנה לממשלת השינוי, והוסיף: "היא הדרך היחידה לשמור על הדמוקרטיה הישראלית". מה אתם יודעים. זה קו התעמולה הקואליציוני בשבוע יום ההולדת: "אנחנו המחסום האחרון", צייצו כתוכיים חברי הקואליציה, מפני ממשלת ביבי־בן גביר; "הקו האחרון" בפני קריסת הדמוקרטיה. בלעדינו, שח יאיר לפיד בענווה מופגנת, "לא תהיה דמוקרטיה", ודי מהר נמצאו פרשני־בית שהסבירו לעם כי "אין כבר שום ספק, אפילו לא קטן שבקטנים, שנתניהו ושותפיו מתכוונים לפגוע ביסודותיה של ישראל הדמוקרטית".
אדם זקוק ליוהרה בסדרי גודל אהוד־ברקיים כדי לקבוע שגורל הדמוקרטיה הישראלית מונח על כתפיו, אבל צריך גם מידה נכבדת של זלזול בוטה באינטליגנציה ובזיכרון של הציבור. כי עם כל הכבוד ללפיד ול־17 מנדטיו (כן, בסופו של דבר זה כל מה שיש לו), רובנו צלולים מספיק כדי לזכור שב־12 שנות שלטון נתניהו הדמוקרטיה לא קרסה ולא התקרבה לכך. להפך, במובנים ובמדדים רבים היא דווקא שגשגה - והליכוד השאיר אותה, חרף המשבר הפוליטי, במצב לא רע, אולי אף טוב יותר מכפי שקיבל. ורובנו גם זוכרים את מסעות ההפחדה המחזוריים מהדיקטטורה הארדואנית או הצ'אושסקית שבסוף לא קמה תחת שלטון הליכוד. כל שינוי בתוכנית הלימודים באזרחות או עדכון ברשימת הספרים לבגרות או גיבוש קוד אתי לאקדמיה - הוצג על ידי השמאל כניתורים אובדניים במדרון החלקלק לעבר החשיכה הדיקטטורית. החלק החמוד, והאירוני, הוא שברוב המקרים היו אלה בנט, שקד, סער וליברמן שהוצגו כמבשרי הפשיזם כחול־לבן, ונתניהו נצלב לרוב על עצם מינוים לתפקידים בכירים בממשלותיו. אח, הימים היפים.
אז הדמוקרטיה לא נפלה ב־77' כשהשמאל הישראלי הזהיר מ"סכנת פשיזם ברחובות", וגם לא ב־45 השנים שחלפו מאז, והפלא ופלא - גם לא בשלהי כהונת נתניהו, אף שהשמאל פרכס עם פלסטר על הפה בשלל מחאותיו הדרמטיות על קץ הדמוקרטיה. ולא - הדמוקרטיה לא תיפול אם הממשלה תיפול, ושינוי שלטון הוא לא "שינוי שיטת המשטר", כפי שהתריעו כמה פרשנים שוחרי דמוקרטיה, שאפשרות של בחירות מעוררת בהם, משום מה, בעתה נוראית.
נורמות הרסניות
אבל זה לא אומר שמצבה של הדמוקרטיה שלנו אידיאלי, מפני שהיא אכן נפגעה באורח מהותי - אבל לא באשמת הליכוד - כי אם מידיו של לפיד עצמו. והוא עשה זאת, עד כה, בשלושה מישורים: הוא רוקן את הזירה הפוליטית בישראל מכל סממן של מחויבות אידיאולוגית, הוא גדע את לבלובה של הפוליטיקה הפנים־מפלגתית, והוא מיסד את הסחטנות הפוליטית עם הענקת ראשות ממשלה ברוטציה ליו"ר מפלגה עם 7 מנדטים; סליחה, 6. שוב סליחה, 5. עדכון: 4.
נתחיל מהסוף: את הנזק שיצרה ממשלת ה"ניסוי" ייקח כנראה שנים לתקן, מפני שתמיד תהיה שם מפלגה של 6-5 מנדטים שהכל יהיה תלוי רק בה, ושבתמורה לכניסה לקואליציה תבקש מעכשיו לא רק תקציבים ומשרות, אלא גם את ראשות הממשלה, אפילו לרבע קדנציה. התמסדה פה נורמה שלטונית הרסנית, שאולי רק חקיקה תוכל למגר.
הדבר הגרוע יותר הוא שהנורמה הזו פוגשת את החרבתה של הדמוקרטיה הפנים־מפלגתית בישראל. יאיר לפיד הביא את ז'אנר מפלגות המנהיג לספרה חדשה של יומרה מנהיגותית, ובהשראתו הולכים גדעון סער ונפתלי בנט. למעשה, אף אחת ממפלגות השלטון הנוכחי בישראל, ורוב שותפותיהן, איננה מפלגת־עם שמקיימת פרוצדורות דמוקרטיות לבחירת נציגים ולניסוח חוקה.
מעבר לעובדה שזה מייצר פרלמנטרים צייתנים, שכפולים קטנים הסרים למרותו הפיאודלית של מנהיגם, זה מכתיב מרחב פוליטי שאינו מקיים דיאלקטיקה אותנטית עם שטח מפלגתי; שטח שממנו צומחת, בתחרות פתוחה ודמוקרטית, שכבת הנציגים הבאה. יודע מעתה כל ישראלי שהזירה הפוליטית פתוחה אך ורק בפני מי שעלו בגורל ולוהקו לאחת ממפלגות המנהיג - כלומר לשכבה של מעמד שליט, שממנו קורץ מאגר המועמדים.
הפופוליזם הלפידיסטי
והנורא מכל הוא שכל המערך הפקידותי־צייתני הזה מתנקז לתוך זירה פוליטית, שהפופוליזם הלפידיסטי הפך אותה זה מכבר לשממה אידיאולוגית: יאיר לפיד הוא הדוגמה המובהקת לפוליטיקאי שאומר את מה שיפה, נעים, נכון ואופנתי לשמוע. כשצריך, הוא גם משנה דעות, כי ממילא אין להן משמעות באקלים הנוכחי. פעם הוא לחלוטין נגד הזועביז, ופעם הוא ממש בעדן. ואז שוב נגד. הוא ואנשיו לא מחויבים פומבית לשום תשתית אידיאולוגית או ערכית, וודאי שלא למשהו דוקטרינרי כמו סוציאל־דמוקרטיה, או שמרנות. הם לא יונים ולא ניצים, וודאי שאין להם עמדה חד־משמעית סביב סוגיות הליבה שמפלגות את השיח הישראלי. הם קוראים לזה "מרכז"; אתם יכולים לקרוא לזה טופו.
בשבוע האחרון זה כבר הגיע לאבסורד טרגי במיוחד. אפשר היה לראות פוליטיקאים שידועים בעקביותם האידיאולוגית מסבירים מדוע זה דווקא נכון, ראוי ואצילי - לשים את הערכים בצד. פוליטיקאים מסוגם של מוסי רז ממרצ או אמילי מואטי מהעבודה, אנשי ציבור בעלי השקפת עולם, מהסוג הישן והנכחד שעוד אפשר לנהל איתם פולמוס הגון ועמוק, הסבירו מדוע "צריך לבלוע צפרדעים", ותובעים לסלק משורות הקואליציה את מתי־המעט שעוד מתעקשים להישאר נאמנים לאידיאולוגיה שלהם. כן. עד לשם דורדרה הדמוקרטיה: למעול בערכים זו סגולה; לדבוק בהם זו עילה לנידוי. זה מעבר לדלדולה של הדמוקרטיה בישראל; זה בגדר ויתור על המהות שלמענה אנחנו מתעקשים על דמוקרטיה: ביטוי רצון העם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו