פעם, בימי הפסיכומטרי שלי, לימדו אותי שהספרה 0 זאת הספרה הכי חזקה. המורה אמר לנו שמרוב שזאת ספרה כל כך משמעותית, כשמישהו אומר לך "אתה אפס" - זה בעצם אמור להחמיא לך. מעולם לא חשבתי שיום יגיע ואבין את כוונתו של אותו מורה, רק מהכיוון ההפוך.
1,000 ימים לאסון ולמלחמה הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל. כל אפס שמופיע במספר היה יכול להיות זניח וחסר משמעות בימים של שגרה, אבל במדינה שלנו, הוא מייצג שכבת זמן שונה בה עברנו כל כך הרבה, כעם וכמדינה.
אני מביטה לאחור וחושבת על כמה התבגרנו בזמן הזה. בסוף, הגיל שלנו מושפע לא רק מהזמן הכרונולוגי אלא גם מכמה עברנו בדרך. ומי מכם לא מרגיש שהוא עבר כל כך הרבה ב-1,000 הימים הללו? למען האמת, יותר מידי. בני כמה אתם מרגישים בראייה של 1,000 ימים אחורה? אתם מרגישים שאולי אפילו הייתם מוסיפים עוד 0 למספר הזה? או שדווקא בעיניכם, הזמן נראה כאילו עצר על אותו היום הנורא?
1,000 ימים של געגוע וכאב עמוק, לצד תקווה וניסיון לבנות כאן עתיד טוב יותר. 1,000 ימים אחרי ואני, אישית, מרגישה שפתחנו חזית נוספת - אנחנו במלחמה לא רק עם האויבים שלנו, אלא גם עם מי שחי בתוכנו.
אומנם רוב העם שלנו מבין את החשיבות של הביחד בהקשר של קיום המדינה והחוסן הלאומי, אבל איכשהו יש קומץ מסוים (שהולך וגדל), שמחריב כל חלקה טובה שיש לנו ושם בפרונט את הפילוג וההסתה.
רצון לזעוק
כל פעם שאני רואה את זה אני רוצה לצעוק לאותו אחד "אתה לא רואה מה קורה כאן? אתה לא מבין שהאויב צופה בך?". עמדתי מול האויב הזה - והוא הכי אכזרי שיש. ואם תמשיך ככה, לא יאוחר היום שהוא ידפוק גם על הדלת שלך. החובה שלנו, בשבילנו ובשביל הילדים שלנו, היא להפוך את המקום הזה למקום בטוח יותר וחזק הרבה יותר.
יצא לי לחשוב על זה שמאז אותה שבת שחורה כבר אי אפשר להשתמש במשפט "הזמן עובר מהר כשנהנים". נראה לי שכל יום מתוך 1,000 הימים הרגשנו היטב - הרגשנו את זה בלב, בראש ואפילו ברגליים. במדינה שלנו קשה לתכנן את המחר, אתה אף פעם לא יודע מאיפה התפנית תגיע ומאיזו חזית תבוא הבשורה המרה.
ואיכשהו, בכל פעם, אנחנו מצליחים לקום מחדש על הרגליים. הציפייה והדרישה החברתית מאיתנו גורמת לכולנו להמשיך קדימה מבלי לשקוע לאתמול. אני נזכרת ביום שבו הוכרזו 100 ימים למלחמה, ואני, אני סירבתי לציין את היום הזה. ניסיתי להסביר לאנשים שבעצם הרצון שלנו לציין מספרים עגולים מונע מאיתנו להבין את החשיבות של היום שאחרי.
אני זוכרת שרשמתי פוסט על היום ה-101 ובו רשמתי: "למה בעצם לא לציין דווקא את היום ה-101?". הוא הרי בוודאי יותר גרוע מאתמול, בטח ובטח עבור החטופים, החיילים, המשפחות השכולות, האלמנות והילדים היתומים. למה אנחנו בעצם מחפשים את המספרים העגולים?
היום, כשאנחנו 1,000 ימים אחרי, עם רגל אחת בתוך החופש הגדול, אני רוצה לקוות עבור כולנו, שנצליח לציין את היום הזה מתוך מחשבה שלשם שינוי, היום ה-1,001 יהיה יום טוב יותר מקודמו. אז, באמת לא נצטרך לציין מספרים עגולים אלא פשוט נחיה חיים פשוטים. חיים שבהם הספרה 0 היא סתם ספרה רגילה, ולא סמל לתקופה בלתי נתפסת וכל כך ארוכה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו